אורי ליפשיץ ואני

Spread the love

הבמאית נורית קידר על מסעה בדרך ליצירת סרטה הדוקומנטרי החדש, 'אורי ליפשיץ'.

URI-5_Pic0018-e1363519280873

בחצר של יעל שוהם העמוסה במאות חברים, עמדו חבוקים אחיה של יעל, אורי ליפשיץ, ודורית רעייתו. הסתכלתי על הזוג שעומד לו חבוק, שייך לא שייך להמולת האנשים.

"אורי, אפשר לעשות עליך סרט?" שאלתי ככה לתומי ואורי ענה מייד 'כן'. דורית קבעה פגישה.

אז לא ידעתי שאני מצטרפת לרשימת במאים שבמשך השנים הסתובבו עם מצלמה בסטודיו של אורי, כי גם הם חשבו שצריך לעשות סרט על האיש והאומן הבלתי מתפשר הזה.

סתיו 2009 הרחובות של יפו רטובים מגשם ראשון. מיכל קפרא חברתי, אני והמצלמה האישית שלי, מטפסות שלוש קומות אל תוך הסטודיו של אורי. אוההו, אני לא מאמינה לגודל הסטודיו הענק הזה, אולם רחב ידיים שבו מותקנות עשרות מסילות מסודרות בקומות, כל אחת מלאה תמונות. שולחן עמוס במכחולים קצרים, ארוכים, עבים ודקים נוטפי צבע, קיר ענק עליו נמצא הציור של הרגע. סמרטוטים, קירות מלאים בשמות אנשים ומספרי הטלפונים שלהם. ספרים בכל מקום, דוסטויבסקי, גוגול, פושקין, הספרות הרוסית שהיא אהבת חייו ולאן שלא תזיז את הראש תראה ציורי ענק.

'אורי כמה תמונות יש כאן'?

אורי גבוה, פניו קשוחות ותובעניות, אבל יש בהן משהו רך מתמימותו של ילד. במכנסים שחורים וחולצה שחורה תואמת את גזרתו הדקה, המלך הבלתי מעורער בממלכתו, מסתובב אלי:

'2400 תמונות יש כאן, מי יקנה ציור של חיילים הלומי קרב? מי יקנה ציור של פלשתינאית בוכה על יד ביתה ההרוס? אני לא רלוונטי'. הוא לא רלוונטי? אני שואלת את עצמי. הכל דחוס. השחורים עם הכחולים, האדומים עם הצהובים.

ברגליים פשוקות על הספה השחורה שלוש שעות הוא מדבר, מיכל מצלמת ואני לא מאמינה. 'אני אומר באמנות שלי מה שחשוב לי, הציור שלי זה מהות הקיום. כשבאים כל השמנא והסלתא ממש לא אכפת להם. מה פתאום? מה פתאום? הם שואלים. לא שמים לב. רואים כותרות בשחור, פה פתוח, לא בודקים מה קרה שם? מה היה שם?'

צילום: יאיר אחי אילן ז"ל
צילום: יאיר אחי אילן ז"ל

אחוז אמוק מתרוצץ אורי בין התמונות, מוציא את הנערה הנגררת בידי שני חיילים בפינוי מגוש קטיף. זורק לי את הסצינה מבית המטבחיים, את תמונת אביו מחובר לכל זונדה אפשרית, חנה רובינא מלכת תיאטרון הבימה. 'למי אכפת ממני?' הוא שואל. בעודי נוברת בין התמונות וחושבת איך עושים סרט על איש מלא ניגודים שאי אפשר להשאר אדיש אליו, לא ידעתי שאורי חולה בסרטן מפושט. לא ידעתי שהראיון שצולם יהיה גם האחרון בחייו. אף אחד לא התעניין בסרט שכל כך רציתי לעשות. הרגשתי רע. לא יכולתי לעמוד מול אורי, מול דורית ולומר שלא הצלחתי לשכנע את ערוצי השידור, למה חשוב לתעד את האמן אורי ליפשיץ. לא ביקרתי אותו בחודשים האחרונים לחייו. איכזבתי את אורי.

'שמעתי שיש לך חומרים מצולמים עם אורי, אני רוצה לראות אותם' אמר לי בטלפון איתי לנדסברג מנהל מחלקת הדוקומנטרי בערוץ הראשון . מזל שהיה איתי. 'יש סרט' צעקתי לדורית בטלפון.

עליתי במדרגות הסטודיו. היה שקט, דממה. גשם ירד. התמונות באותו המקום. השולחן עם שפופרות הצבע עדיין פתוחות, מחכות לאורי. על הקיר ממול הציור הלא גמור שלו. הזמן עמד כאן מלכת. הספה השחורה. איש לא יושב עליה. הוילון בחלון מתנפנף, אני שומעת את הגשם.

עשרות שעות ביליתי עם אורי שהיה נוכח לא נוכח. קראתי יומנים, קראתי שירים, קראתי כתבים שלו. ליאורה קצירי זיני, העורכת הכי מדהימה שיכולתי לבקש, הבינה את הראש שלי וצללה איתי פנימה. מצאתי חומרי ארכיון של הבמאים שצילמו את אורי פעם לסרט על יבי, פעם לסרט על זוהר ארגוב, ומדי פעם ניסו לצלם סרט עליו. הכרתי את הילה האחיינית של אורי שצילמה שעות על שעות, פגשתי את זיו קורן שעבד עם אורי על התערוכה 'אבנים ודגלים'. הסטודיו הפך לבית השני שלי. צלמים הסתובבו המומים ולסרט צילמנו 420 מהעבודות שלו.

במסעדת 'פרונטו' לאורי הייתה חבורה קבועה. בקפה 'תמר' הייתה לאורי חבורה קבועה אחרת. אני מטלפנת לחברים מבקשת תמונות סטילס, קטעי סרטים, מאבי בללי אני מבקשת מוסיקה ומזיו קורן את תמונות הסטילס של האינתיפאדה, אותם צייר אורי. וככה שנתיים נמשכת העבודה על הסרט. אני לא יכולה לאכזב את אורי. לא עוד פעם.

בחדר עריכה יושבים דורית, הבן שלהם נדב, ליאורה ואני, צופים בסרט הכמעט גמור. דורית בוכה 'הוא כל כך חי, אני מרגישה אותו'. נדב בשקט שלו מסתובב אלי ואל ליאורה מוחה דמעה ואומר 'יצירת אמת'.

אורי לא איכזבתי אותך.

'אל תצעד בשקט אל הלילה המושלם

הזיקנה צריכה לצרוב וגם לטרוף כשבא הסוף

תזעם,תזעם כשהאור הולך ונעלם.

החשכה צודקת, זאת יודע כל אדם חכם

אך המילים לא יגרשו את הברק מכאן,

הם לא ילכו בשקט אל הלילה המושלם'.

 

דילן תומס

Author: נורית קידר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *