איך כמעט התאהבתי בקשמירי, פתחתי מסעדה עם נפאלי ועברתי הטרדה מינית בהודו

Spread the love

תודה להודו המקסימה הזאת שבזכותה גיליתי שאני דו קוטבית בקטע מחפיר, פעם בא לי לעשות מקרמה במצפה רמון עד סוף חיי ואחרי חצי שעה לעשות שופינג מחליא בניו יורק. על כך שגרמה לי כמעט לפתוח מסעדה בהודו עם נפאלי רגע לפני שהבית שלו יחד עם כל החמולה הנפאלית שלו נעלמו מתחת לאדמה. שאי אפשר באמת להיפרד מבן הזוג שלי כשיש שני כלבים משותפים שהם כמו ילדים ואז מתנהגים כמו הורים סאחים ואז את רואה אותו יותר ממה שאת אמורה. שהמכשפה חולוד שפתחה לי בקפה כשהייתי בת 23 אמרה לי שאתחתן בגיל 27 אבל משום מה לא ראתה בצורות שאני אחזור לגור אצל אמא שלי בגיל 28 נושק ל-29 וארגיש כמו בהמה מגודלת שישנה בחדר נעוריה בקטע לא מגניב. שחודשיים שאני בארץ אני מנסה לעשות יוגה אבל במקום זה אוכלת במביסלי באותה הקערה. שהבנקאי העצוב הזה עם בעיות הדיקציה גזר לי מול הפרצוף את כרטיס האשראי ונתן לי להרגיש הכי עלובה, אפילו יותר ממנו וגם חסרת אחריות. ואז ישר המוח היהודי שלי חושב על מזימות וקומבינות לכסף מהיר ושחור כי מה קשור לעבוד עכשיו אחרי שבהודו חשבו שאני עשירה כי הם ממש עניים. שאני הולכת פעם בשבוע לחתום בלשכה לא פחות ולא יותר בעיר חולון ושהגבר היחיד שהיה מוכן אשכרה למות בשבילי הוא מוסלמי מקשמיר שרוכב על עזים. ואז בעצם להבין שהדבר הכי טוב שיש לי כרגע זה כרטיס טיסה פתוח שאבא שלי היקר שכל גיל ההתבגרות עשה לי צרבת קשה העניק לי, וברצון טוב מהול בחוסר מודעות גרם לדו קוטביות שלי לעלות שלב מביך ולהאכיל אותי סרטים אם לטוס לניו יורק או לחזור להודו.

חודש לאחר שהשתחררתי משנתיים מיותרות בצבא לקחתי את עצמי ואת החלומות הבריטיים המוגזמים שלי ועברתי ללונדון, כל חיי הבוגרים הייתי בטוחה שהשריצו אותי בישראל ממש בטעות וכעסתי על אלוהים שלא עשתה את ההורים שלי אנגלים, נסעתי אחר אהבתי הבלתי מעורערת ללונדון וכן גם אחרי בחור פלצן ועשיר מההורים שחשב שהשמש זורחת לו מהתחת. שתי האהבות הללו שברו לי את הלב מה גם שבנוסף העליתי 12 קילו, הדיכאון והתקפי החרדה נסקו והבנתי שאני כבר לא אהיה קייט מוס ושפיט דוהרטי לא יתאהב בי יום אחד סתם ככה באחד השיטוטים שלי בקמדן, אספתי את משקלי העודף ולאחר שנה חזרתי לארץ. אני זוכרת שישבתי בספה בבית אמי, יודעת שדיכאון גדול עומד לפניי, לא היה לי מושג איך אני ו12 קילו נוספים אמורים להתאקלם בארץ בגיל 21. זה אכן לקח המון זמן וכמו עם כל אקס מרושע עדיין הייתי מאוהבת בלונדון והסכמתי לחזור מלא פעמים רק בשביל להכאיב לעצמי עוד יותר ולהבין שאני ולונדון לא יכולות לחיות ביחד ושבסוף לא תהיה חתונה וילדים.

האנשים שטסו להודו ודרום אמריקה אחרי הצבא היו חוצנים מבחינתי, הם מתלבשים רע, יש להם ראסטות עם כינים או לולו בשיער, הסלנג שלהם עושה לי חררה בכל הגוף והם הולכים למסיבות טבע עם שרשראות צדפים ופאוצ'ם מוזרים, זה כל מה שידעתי על ישראלים שנוסעים להודו וזה בהחלט הספיק לי.

a_hindu_god_1

איכשהו ועם לשון בחוץ הגעתי לגיל 28, לא האמנתי ששרדתי את גיל 27, השנה הנוראית בחיי שבסופה נשארתי בחיים אך מלאת סולידריות עם כל מי שדחף לעצמו רובה או מזרק בגיל 27 וסיים עם זה. עם כל הכבוד להישרדות הייתי מבולבלת ואבודה יותר מתמיד, רציתי לעשות הכול ולא רציתי לעשות כלום ותוך כדי בחילה מתמדת מחיי הצלחתי לקלף מעצמי מעט מהציניות שתל אביב החמודה הלבישה עליי בעל כורחי במשך השנים. בגיל 28 בלי הרבה כיוון אבל לפחות עם מערכת יחסים של שנתיים שזה הכי הרבה שבו השיגעון המכוער שלי החזיק מעמד, שני כלבים ודירה משופצרת בנווה שאנן ועבודה משעממת שכולם חשבו שהיא מגניבה אבל אני כמובן רציתי למחוץ את עצמי מחוסר סיפוק אז הדבר הכי טוב שאני יודעת לעשות כשרע לי זה לזעזע את עולמי עוד יותר, בוקר אחד הודעתי למארק בן זוגי היקר שאני טסה להודו, שזה או שאני טסה או שאני קופצת מהמרפסת שלנו בלוינסקי והוא שאין לי מושג איך הוא סבל אותי עד כה התחלחל מהמחשבה שיש לו בת זוג שרוצה לנסוע להודו, שהוא יצטרך להוציא לבד את הכלבים במשך חודשיים, שאני אכניס סאבלט גוי לדירה בשביל לממן את הטיול ושאחזור היפית עם טיקה.החברים שלי שוב ציקצקו והרימו גבה ורמזו לי שאני צריכה כבר לתפוס פינה, ואמא שלי הנשמה שהייתה בטוחה שכל נושא הודו פסח מעל ילדיה, תפסה את הראש וכבר ראתה אותי יושבת בכלא על הברחת סמים או שוחה עם דולפינים באוקיינוס ההודי.

ארזתי בגדים מכוערים במוצ'ילה מכוערת שכל קשר ביני לבינה הוא מקרי ומביך בהחלט, עשיתי חיסונים של מדינת עולם שלישית והתפללתי שלא אמות מטיפוס הבטן, לסיום סיומת הצטרפתי לקבוצה בפייסבוק שנקראת הודו 2014-2015, כמובן שבקבוצה הזאת מתכנסים כל האנשים שבוודאות לא החלפתי איתם מילה בחיי והתפללתי שאף אחד מחבריי לא יעלה על הצטרפותי בפיד. אל שדה התעופה הגעתי בליוויו של מארק, שנייה לפני שנפרדנו בכיתי כמו משוגעת ולא הפסקתי לקלל את עצמי, איך אני עושה דבר כל כך מפגר ומה הסרט שלי ולמה אני כל כך דפוקה ומה הבעיה פשוט להיות מטומטמת שחיה את החיים הקטנים שלה ולתת נחת סוף סוף לאבא ואמא שהביאוני עד הלום וזו כמובן חידה ענקית בפני עצמה. אך היה מאוחר ופתטי מדי להתחרט עכשיו, עליתי על המטוס לקחתי קלונקס ושתיתי לאל על את כל היין עד שהתעלפתי לתוך החרדה הקיומית של עצמי. התעוררתי כשהמטוס נחת במומבאי וקיוויתי שכבר באותו הרגע ארגיש שינוי בחיי העלובים ושהנה אני כבר בנאדם טוב יותר ובום על הכול. שדה התעופה במומבאי הוא אשליה מתוקה כי אין שום קשר למה שתראה כשתצא ממנו, ברקע מוזיקה הודית של מסז' בנווה צדק ומלא צ'אקרות פתוחות מסביב.

מירון מנהל הקבוצה של הודו 2014-2015 ואלוהים בתפקיד זמני אמר לי לקחת טיסה פנימית איך שאני נוחתת במומבאי למקום שנקרא ורקלה, ורקלה היא מאין עיירת חוף שנמצאת במדינת קרלה שנמצאת בדרום הודו. כל מה שמירון אמר היה קדוש מבחינתי, אז עוד שעתיים במטוס של חברת אייר אינדיה עם דיילות מושלמות שיצאו מהאייטיז ההודי וקטורת שיוצאת מכל חור במטוס, הגעתי לורקלה, פה אני אמורה להתחיל את הלהתפלל לאכול לאהוב שלי, ורקלה נראתה לי בהתחלה כמו אילת המשודרגת, תהיתי מדוע נסעתי יותר מ 10 שעות בשביל לראות דוכנים של שרוואלים ולונגים עם פרינטים של פילים ומסעדות שנקראות "sunrise" ו"havean" ואיך זה שכולם בירח דבש.

clipart-train-19490-little-blue-train-design

רוב התיירים היו רוסים ורדרדים וגרמנים זקנים והתנחמתי בכך שלא שמעתי מילה אחת בעברית. הייתי בודדה ולא תרמילאית ישראלית השם ישמור טיפוסית, החרדה החלה לחנוק אותי ושקלתי ברצינות להתקשר לאל על להסביר להם שזה לא בשבילי ולשנות מיד את החזרה שלי כבר למחרת, באחד השיטוטים שלי באותו היום על הצוק מלא הדוכנים שלא נותנים שום חשק לבזבז שמעתי מישהו קורא לי ״hey you" אני ? מישהו קורא לי ? עד עכשיו דיברתי אך ורק עם הראש שלי, הסתכלתי הצידה וראיתי בחור מקומי עם תווי פנים אתניים וגלביה לבנה, נזכרתי שיום שישי והוא לבטח מוסלמי שמתכונן להתפלל לאלוהים אדירים. עצרתי לראות מה הוא רוצה ממני כי לא היה לי משהו יותר טוב לעשות, הוא ניגש אליי עם עיניים חומות גדולות ושיניים לבנות מדי ושאל אותי לשמי, הסברתי לו שבארץ אני חן ובחו״ל אני ג'יין ובכללי אני חן ג'יין, הוא הציג את עצמו בשם שאן והצביע על החנות שלו, כמו כל קשמירי ממוצע יש לו חנות של צעיפי קשמיר ופשמינה של אליטיסטיות שהולכות להבימה, הוא דיבר במבטא בריטי מזויף והיה בטוח או סתם קיווה שאני בריטית, עניתי לו שגם אני עושה מבטא בריטי מזויף כשאני לא רוצה שידעו שאני ישראלית, הוא צחק. כל זמן שדיברנו הוא לא הפסיק להסתכל לי עמוק אל תוך העיניים והייתי בטוחה שהוא מנסה לכשף אותי. בדמיוני כבר התענגתי על הסיפור שלנו, יהודיה ומוסלמי יחד כנגד כל הסיכויים. סיפרתי לו שאין לי מושג מה עושים פה ושכולם בירח דבש אחד גדול וזה עושה לי להקיא, הוא ביקש שאבוא מחר בבוקר לחנות שלו, הוא יכין לנו תה ויספר לי על כל הדברים שכדאי לי לראות.

חזרתי לחדרי בגסטהאוס העלוב ולמרבה הפלא הבאקט שאיתו הייתי אמורה להתקלח היה נראה פחות נורא רק בגלל הרומן החדש שלי, הייתי נבוכה מעצמי שהודי עושה לי את זה, חשבתי על בן זוגי המגה מגניב שמחכה לי בארץ ואיך הוא יתאכזב שיגלה שנדלקתי על הודי. ניסיתי לדבר עם החברים שלי שיחזירו לי את הבינה אבל הוויפי בהודו זה בושה וחרפה, לאחר ניסיונות כושלים להתחבר לאינטרנט במהירות סבירה הבנתי למה כולם מתחברים לעצמם בהודו, פשוט כי אין משהו אחר לעשות. למחרת חזרתי לחנות של שאן, הוא הזמין אותי לצ'אי ולא הפסקנו לספר אחד לשניה את כל החיים שלנו, הוא סיפר לי על הילדות שלו בקשמיר, עשה לי חיקויים של כל החיות שאיתן גדל ועל תקרית שהייתה לו עם טיגריס, איך הוא היה מאוהב 7 שנים בילדה אחת בבית הספר אבל בגלל שהם לא היו מאותה קאסטה היה אסור להם להיות חברים וככה נשבר לו הלב בפעם הראשונה, הוא סיפר לי שהאחיות שלו צריכות להתחתן בקרוב ובגלל זה הוא מאוד לחוץ להרוויח הרבה כסף. הסיפורים שלי נשמעו לי כל כך מורידים אל מול הסיפורים שלו, מה אני אספר לו? שנורא אהבתי את ספייס גירלז, שגיליתי את החיים שלי דרך האיסיקיו ואיך הייתי קונה בגדים בשנקין ויוצאת לברזילי ושהייתי כועסת על אמא שלי שהיא לא נותנת לי את האוטו ושתמיד הייתי עצובה שאני לא אלף קילו פחות? תהיתי איזה מושלם היה אם כל הגברים בישראל היו שרמנטיים כמוהו, שכל סיפור שלהם היה כל כך רומנטי ובתולי, דמיינתי איך אנחנו סתם רוכבים על חמור בקשמיר ואני מסתכלת עליו אוכל אורז עם הידיים בזמן שהעיניים החומות והגדולות שלו מחייכות אליי. הבנתי שהתאהבתי ומאז לא הפסקנו להיות יחד, בלילה הוא היה מראה לי כוכבים נופלים ומספר לי מעשיות על מקומות רחוקים. לא הבנתי איפה הוא היה כל החיים שלי, איך אני לא הילדה שהוא התאהב בה בבית הספר, למה אני לא מוסלמית עם בית מבוץ על איזה הר בחור תחת של העולם. נזכרתי בכל האקסים שלי בעלי המוח הלא מפותח עם החלומות הילדותיים שלהם ויותר מדי סמים ואלכוהול וחוסר ביטחון.

לא הבנתי מה קורה לי ? זה לא הטעם שלי, הודי ? שנראה כמו פרסי ? תהיתי אם בעצם זה מה שאהבתי כל החיים ? ואולי אני חוזרת לשורשים הפרסים שלי ושעמוק בפנים מתחת לכל החזות המתלהבת שלי אני בעצם אוהבת אותם עם גלביות פרימיטיביים וקלישאות מבחילות עד כאב . התמכרתי אליו, אז כבר הייתי בטוחה שנעשה עליי כישוף קשמירי.

short_story (1)

מעל לחנות של שאן הייתה המסעדה האהובה עליי ככה שיכולתי גם לאכול אוכל טעים וגם לתצפת על הקשמירי שלי שמא יסתכל יותר מדי על רגליים של תיירות סקנדינביות, התחברתי במהרה לסאנג, הבעלים הנפאלי של המסעדה, היה כיף לספר על החיים שלי למישהו זר כל פעם מחדש, הימים התגלגלו והכול הרגיש כמו יום אחד ארוך שלא רציתי שייגמר, בוקר אחד אחרי ימים ארוכים של היפיות מתמשכת התעוררתי והחלטתי שאני רוצה להיות שותפה במסעדה של סאנג, ציירתי לעצמי בראש מאסטרפיס, גם תהיה לי מסעדה בהודו וגם אני אהיה קרובה לקשמירי שלי. זהו, כל החיפושים המייגעים של מה לעשות עם החיים שלי, איפה לשים את עצמי ומה יהיה איתי הסתיימו בבוקר הזה, חיברתי את הפאזל המזורגג אחרי כל כך הרבה שנים. צרחתי בתוך הלב שלי מאושר, סאנג כמובן קפץ תוך שנייה על ההצעה שלי ולא הבין מאיפה כל הטוב הזה נפל עליו. הוא עוד שנייה הרג את עצמו מאושר ואני חשבתי לעצמי שאני כזאת מדהימה שאני גם עוזרת לו על הדרך להרים את העסק שלו. הכול היה מושלם מדי והיה לי ברור שלישראל אין לי מה לחזור, עבר חודש ופתאום דיגדג לי שאני יותר מדי זמן באותו המקום ולא רואה עוד מהודו, החלטתי להמשיך לטייל לכמה שבועות ואז לחזור לעיירת חוף המושלמת שלי ובקרוב גם הבית החדש שלי. הקשמירי חשב שזה רעיון טוב והנאפלי מהמסעדה שהיה כבר מאושר בקטע אחר מהשותפה לעתיד שלו חיכה שאחזור ושנקדם כבר את כל הבירוקרטיה, בלילה למחרת עליתי על רכבת לגואה, זו הייתה רכבת הלילה הראשונה שלי בהודו ולא היה לי מושג למה לצפות, הסוכן שממנו קניתי את הכרטיס לרכבת הבטיח לי שאני במיטה העליונה במחלקה ראשונה ושאין סיבה לדאגה, קניתי לי אוכל ומה שצריך לנסיעה של עשרות שעות וחיפשתי את המושב שלי ברכבת, הפריימים מאותו ערב לעולם יהיו צרובים במוחי. לא יכולתי לביים סרט אימה מבעית יותר. מאות הודים מסתערים, קשי יום, פועלים, משפחות, מזוודות, שקים על כמויות לא הגיוניות של בני אנוש, ואני, הלבנה היחידה אני נשבעת, מבינה פתאום איפה המושב שלי נמצא, אני בסליפר, המקבילה של הגהנום בכל מה שקשור לרכבות לילה והודו, הכול היה עמוס באנשים שמחפשים את המקומות שלהם, ריח של קקי מכל עבר וג'וקים מסתובבים בין הרגליים, החליקה לי הדמעה ואני ישר ניסיתי להתעשת ולא להראות את הפרצוף הלבן מרגרינה שלי מודאג, עד שהודי תימהוני אחד החליט שהוא לוקח בעלות על החלום בלהות שלי ומשכלל לי אותו, הוא נדבק אליי ולא הפסיק לבהות בי, לחייך אליי ולמלמל דברים בזמן שהוא מצביע אל עבר הציצים שלי כמו שואל אם אפשר לגעת, רציתי למות והתחלתי לצעוק עליו באנגלית של משוגעת שיעוף ממני אבל הוא המשיך לעמוד ולהסתכל עליי ולצחוק צחוק ערמומי ומפחיד. הרכבת הייתה אמורה לצאת לדרך עוד חצי שעה אבל אני החלטתי לרדת ממנה, השעה 22:30 בלילה ואני לא יודעת מה לעשות, התימהוני יוצא אחריי ועומד לידי, אני צועקת עמוק מהגרון שיעוף ממני אבל הוא רק מסתכל עליי וצוחק, נכנסתי חזרה לרכבת והוא אחריי, לא מתייאש.

נכנסתי לשירותים המצחינים בעולם ונעלתי את עצמי, התפללתי לאלוהים שייקח אותי כבר ואיך בא לי להיות בבית החמוד שלי מחובקת עם הכלבים שלי ומה חשבתי לעצמי, לחפש את עצמי בפאקינג הודו, מטומטמת שכמותי, אחרי כמה שניות כוח חזק ממני מילא אותי, נזכרתי שאני בנאדם מקסים שטייל המון בעולם וגדל בחולון מה שממש מצריך כוח הישרדות גבוה, פתחתי את המנעול ויצאתי מהשירותים, החלטתי שאני הולכת למחלקה הראשונה ולא זזה משם ויהי מה, דמיינתי אותה כמו סצנה מרכבת לדארג'לינג, אבל זה היה די רחוק מזה. במחלקה הראשונה היו בערך 15 מיטות מקסימות ומשפחות יפות וסטודנטיות מתוקות, ישבתי על אחת המיטות הפנויות בוכה ורועדת ויודעת שאני הישראלית המגעילה הזאת שהולכת להתקמבן על חייה, הסטודנטיות המקסימות ישר ניגשו אליי ושאלו אותי לשלומי ומה קרה ואם הכול בסדר, סיפרתי להן הכול והן ישר התמלאו בחמלה ודאגה אבל גם הסבירו לי שתכף הרכבת מתחילה לנסוע ועוד רגע יכנס הכרטיסן ואין מצב שהוא ייתן לי להישאר פה, אני אמרתי להן שאני אספר לו מה קרה והוא בטוח ירחם עליי ויוותר לי, אחרי כמה דקות נכנס הכרטיסן, סיפרתי לו את מה שקרה מלאה בדמעות ונזלת אבל הוא, חסר אמפתיה חתך את שצף הדיבור שלי ואמר לי שאני לא יכולה להישאר במחלקה הזאת ושאני אחזור למושב שלי ושהכול קשקושים, צרחתי עליו שכמעט נאנסתי ושאם אני אחזור לשם יאנסו אותי וירצחו אותי ושאני לבד בהודו ואין לי מושג, והוא, מסתכל עליי במבט של ׳ממי פה זה הודו אם לא נאה לך קחי את התחת הלבן שלך ותתחפפי, פה אונסים בכיף׳. ואז מלמל בחוסר חשק שאם אני כל כך רוצה להישאר פה אני צריכה להוסיף 600 רופי, מבלי שהוא סיים עניתי בטח מה שצריך, פתחתי את הארנק וכל מה שהיה לי זה 100 רופי וכרטיס אשראי, הסוף שלי זה כאן, ניסיתי להכריח אותו לקבל כרטיס אשראי, שיגהץ בדמיון שלו , שיקח את ה 100 רופי הארורים ושיעשה מצווה ויניח לי, אבל לשווא, הייתי חסרת אונים, כל מה שרציתי זה שאמא שלי תחבק אותי ואז למות. מבלי ששמתי לב ארבעת הסטודנטיות והחברות הכי טובות שלי לעתיד עשו מגבית ביניהן ואספו מספיק כסף על מנת להשלים לי לכרטיס משודרג. לא האמנתי שזה קורה לי, זה היה הרגע הכי קסום בחיי, חיבקתי אותן כל כך חזק ומיד הוספתי אותן בפייסבוק. הבטחתי שאני אחזיר להן את הכסף איכשהו והן התעקשו שאתרום לכנסייה, כמובן. הלכתי לישון בתחושת אופוריה בסגנון של קיבלתי את החיים שלי בחזרה. בבוקר הן הציעו לי קפה וקלמנטינות ואני ידעתי שאלוהיי הקארמה מחזירה לי על כל הדברים הטובים שעשיתי. הגעתי לגואה בשלום וגם טיילתי בגוקרנה, והאמפי, ואגרה ועוד, לבסוף חזרתי לורקלה, כשחזרתי גיליתי שדרמה זה משהו שרודף אותי, האקסית המקסיקנית חמומת המוח של שאן הקשמירי חזרה והיא משוגעת יותר מתמיד, חוץ מלשים עליו צמיד אלקטרוני מעקב וציתות היא עשתה הכול, היא גילתה שאני והוא זה סיפור אהבה והחלה במסע אנטונלה להחזיר לעצמה את הקשמירי הבוגד בזמן שהיא עושה עליי וודו. כעסתי אבל בעיקר השתעשעתי וחשבתי לעצמי שאני בהודו ושבכלל יש לי את מארק בבית שמחכה לי בקוצר רוח שאחזור אליו והכול באמת לטובה וסאב קוץ' מילגה, סאנג הנפאלי התגלה כרמאי חוצפן שרוב הסיכויים היה בורח עם הכסף שלי. למחרת אמא שלי התקשרה אליי כשהיא מתנשפת במהירות תוך כדי שהיא אומרת בנק ומינוס ושחוסמים אותי, ומעכלים אותי ויעלימו אותי ושאם אני לא אחזור הביתה הרגע והתעשת על החיים שלי אז שום שאנטי לא יהיה לי. השארתי מאחור את כל הדברים שיכולים לקרות רק ביקום מקביל עם צמידים ברגליים ושיזוף מוגזם והזמנתי לי טיסה חזרה, לא בלב שלם, מלאת תקווה שאם חל בי שינוי ארגיש אותו בארץ ועם מעצר בשדה התעופה במומבאי.

Author: מערכת פרימדונה