אלן ברלינר בדרך לדוקאביב

Spread the love

נורית קידר ביקרה בסטודיו של אלן ברלינר, אורח הכבוד בפסטיבל דוקאביב 2013

אתחיל מסיפור אישי. לפני שלוש שנים בפסטיבל ירושלים ניגש אלי איש גבוה נעים הליכות, הושיט לי את ידו ובקול שקט אמר לי – הלו, שמי אלן ברלינר ואני מחפש את סרטך 'אחת בודדת'. הייתי בשוק ועניתי לו בקול נמוך – 'נעים מאד, אני אכן היוצרת של אחת בודדת ואשמח לשלוח לך'. הייתי מאוד מופתעת, אלן ברלינר הדוקומנטריסט הכי ידוע שבכיסו שלושה פרסי אמי רוצה לצפות בסרטי. איזה כבוד!

לימים קיבלתי ממנו מייל ארוך ומנומק בו הוא משבח את סרטי ואף יותר מכך, כל סצינה בעלת משמעות, אלן הפך בה ודש בה על כל היבטיה הקולנועיים והתכניים. בסוף המייל הוא הוסיף 'כל סרט חדש שלך אני מבקש שתשלחי לי לפני שאת סוגרת'. בשפה שלנו זה אומר לשלוח לו את גירסת האופ ליין. מאז אני שולחת לו כל סרט בלתי גמור שלי והוא כותב ומפענח כל סצנה וכל שוט. מעולם לא הרגשתי כל כך חשופה ביצירה שלי. מאז התחילה בינינו ידידות מופלאה.

לפני שנתיים ביקרתי אצלו בסטודיו בניו יורק, מדובר במקום הכי מדהים שהייתי בו בחיי. החלל היה מלא במאות מדפים מסודרים עם סרטים ישנים. הכל ממוספר ומקוטלג. ערימות של תקליטים, סרטים, פילם ומה לא בעצם. עמדות עריכה עכשוויות וגם גם לפילם.

ישבנו על הרצפה אכלנו אוכל סיני. הוא במקלות ואני במזלג. ברור לא? לאורך כל החדר מונח המיצג הכי ידוע של אלן. ארון עם 108 מגרות.

AUDIOFILE מורכב מארבעה ארונות תיקים, בכל אחד 27 מגירות בודדות. כל מגירה מכילה רשמקול קלטת נייד המצויד בהקלטת לולאה רציפה של אלמנט צליל ייחודי. הפסל האינטרקטיווי חשמלי, כך שכאשר כל מגירה נפתחה, מפעיל הרשמקול צליל. כאשר המגירה נסגרת הוא מפסיק. כל מספר מגירות, מ -1 עד – 108 יכול להפיק קול בו זמנית. הצלילים מורכבים מקולות שונים, החל מצליל הקולות ממזמורים גרגוריאנים דרך מוזיקת ראפ, קולות של מים זורמים ובכי ועד רוח המרחפת מעל הגלים וצפירת אמבולנס. ורק על מנת להדגיש את הקיצוניות, זהו מנעד רחב שבקצו האחד מקהלה של צפרדעים ובקצו השני אקורדים בפסנתר. מגוון המקצבים, המרקמים, הנושאים והפניות הכלול בתוך AUDIOFILE הוא מהאקלקטים ביותר.

אלן אומר לי בואי נחבר סיפור. הוא מושך מגירה אחת ואז מיד את השנייה 'אדם הולך ביער, הרוח שורקת, אנשים רצים, האדם שואל לאן בורחים, קול של גרירת ענפים, צעדי ריצה' וככה ממשיך הסיפור. לאט-לאט המגירות נפתחות ונסגרות חליפין ואני נחשפת לנראטיב בחוויה שמיעתית מופשטת, מוזיקלית ופילוסופית. דמיינו מגירות שמשמיעות את הקולות הבאים:

כל חדשות הרדיו
אריה
יפנית בסיסית
נקודת רתיחה
מטוס
תנור לבנים
תקליט שבור
אווירת קרנבל
צ'ירוקי
משחק ילדים
מקהלה של צפרדעים
פרצי ענן
תפילה לאל
מוסיקת מצב רוח
מכתש ועלי
נדנדה
תיבת נגינה
רעשנים
נשיקה

עכשיו תדמיינו 108 מגירות. הנה יש לכם סיפור לספר. המיצג הויזואלי הזה הוצג במוזיאונים מהנודעים בעולם.

אלן הוא אספן כפייתי. אנשים שמכירים את השכן האמן מהקומה ה-17 מביאים אליו תמונות וספרים ישנים דברים שאנשים מזדקנים אוגרים בחייהם. בסוף היום נפרדנו, קיבלתי מאלן אבן זכוכית סדוקה מאחד החלונות של בנייני התאומים.

אלן יהיה אורח בפסטיבל 'דוקאביב' שמקדיש רטרוספקטיבה לסרטיו המופלאים. סרטיו התיעודיים-ניסיוניים של ברלינר, 'ער לגמרי' (2006), 'הצליל המתוק' (2001), 'העסק של אף אחד' (1996), 'הזר אינטימי' (1991), 'ואת האלבום המשפחתי' (1986) שודרו בכל רחבי העולם וזכו בפרסים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים גדולים רבים.

היכולת המופלאה של ברלינר לשלב קולנוע ניסיוני, שמטרתו אמנותית, וערעור פופולרי במסות קולנועיות שנונות, הפכו אותו לאחד מיוצרי הסרטים העצמאיים המהוללים ביותר של אמריקה. הניו יורק טיימס תאר את עבודתו של ברלינר כ'חזקה, משכנעת ומעט מרירה מתוקה. עבודתו מכילה קונפליקטים ומצבי סתירה עסיסיים, חדשניים בטכניקה הקולנועית שלהם, בלתי צפוי במבנים שלהם. אלן ברלינר ממחיש את כוחה של האמנות להפוך את החיים'.

גולת הכותרת של סרטיו הוא סרטו האחרון 'First Cousin Once Removed' הזוכה הגדול של פסטיבל IDFA לשנת 2012, הלוא הוא בית המקדש לקולנוע דוקומנטרי. ראיתי את הסרט המופלא ובעיני הדוקומנטריות הסרט הוא פסגתו התיעודית של ברלינר. זהו מסע אל נבכי מוחו של בן דודו של ברלינר, אדווין הוניג, בעברו משורר בינלאומי ומייסדה של תוכנית כתיבה יצירתית באוניברסיטת בראון, הסובל ממחלת אלצהיימר. הוניג איבד את תפיסת הזהות שלו או כל הבנה עם הסובבים אותו.

'הזכרון הוא דבק החיים. בלי זכרון נאבד את מה שאנחנו. רציתי בסרט להבין את הארכיאולוגיה של המוח האנושי. הייתי קרוב ביותר לבן דודי אדווין הוניג בשיחות, ויכוחים, טיולים משותפים. בגלל שהוא היה משורר נתתי לסרט מימד קולנועי פואטי באמצעות נופים שהם כמטאפורה לזיכרון ולאובדן הזיכרון' – סיפר ברלינר לקהל הצופים בניו יורק.

בו בזמן שהוא רדוף ממותו של אביו, ברלינר מנסה להבין את אופייה של חולשתו הגוברת של הוניג ואת זיכרונותיו המידלדלים של אדם בוגר. ברלינר מבקר בביתו של בן דודו מספר פעמים, כל ביקור מהווה פרק חדש ועצוב על חייו של זה מאז ועד היום. לפעמים הוניג מזהה את ברלינר ולפעמים המבט נותר מזוגג. 'אני יודע שקיים עבר ואני יודע שחייתי בו', הוא אומר לו באחד ממפגשים אלו. משפט שנשאר איתך הרבה שאחרי מסכים כבים.

ברלינר מצליח באמצעות סרטים ישנים, תמונות ישנות של המשפחה, לארוג עבר מושלם. אנחנו יודעים מתחילת הסרט מה יהיה סופו אבל גדולתו של היא לא לתת לצופים רגע של שעמום. כל פעם אנחנו מופתעים מהאמצעים הקולנועיים והיכולת הסיפורית. ברלינר מתיר להוניג להשתלט על הסרט עד לשבירתו המתפוררת. לקהל הצופים יש צמרמורת, כולם מבינים שככה נראית סופה של הדרך. אני לא יכולה לשכוח את המשפט של הוניג שאמר: Remember how to forget

Author: נורית קידר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *