ד"ר וייס 

מאת אביה בן דוד

על ספרו החדש של ד"ר אורי וייס 'והילד הזר' 

 

 

שירה היא תחום פרוץ למדי כמו ציור. היא מושכת אליה אולי בגלל הקלות היחסית הנתפשת במעשה כתיבת השירה חובבים רבים. לכן כאשר ידידינו לפעמים ניגשים בכובד ראש ונותנים לנו את ספר השירה האחרון שלהם אנחנו משליכות אותו הרחק לאיזה גג או מרפסת. בפח הוא עשוי להימצא ואם הוא יגיע חלילה לחנות ספרי יד שנייה, יחד עם ההקדשה הלקונית שנכתבה לנו, ודאי זה יהיה רגע מביך יותר בקשר בינינו, יותר מלתפוס אותם רוקדים שהם שיכורים או נאמר לשכב איתם/ן בטעות. הם נשארים ידידינו בזכות מעלותיהם האחרות כמובן אך ספרי שירה, הם על פי רוב, כמו הזמנות לבר מצווה של הבן או הזמנות לתקלוט. הם משהו שמקובל להבליג עליו. במקרה של ד"ר וייס עשינו את מה שלרוב לא נעשה וזה לפתוח את הספר ולקרוא. אולי זה בגלל שהוא כזה חכם ומוצלח ולא רק שאוחז בדעות פוליטיות נבונות אלא יודע לנמק אותם טוב יותר מרוב מי שאנו מכירות. 

 

 

משורר

מְשׁוֹרֵר שֶׁנּוֹצוֹת נֶעֱרָמוֹת סְבִיב צַוָּארוֹ

שׁוֹמֵעַ לִחְשׁוּשִׁים שֶׁל מְחוֹגֵי זְמָן

מְקַנְטְרִים

 

כּוֹתֵב שֶׁפֵּרוֹתָיו לֹא נִמְתְּקוּ עַל לְשׁוֹנוֹת

רוֹאֶה אַדְמָתוֹ נֶאֱכֶלֶת לְנֶגְדּוֹ

וְתִפָּלֵא מִמֶּנּוּ מַהְפֵּכַת הַזֵּרִים

 

גַּם לֶחֶם מְשֻׁלָּח לְעֹמֶק יָם

יִתֵּן נִקֻּדִים רַק לְאַחַר טְבִיעָתוֹ

 

אַךְ כָּל שִׁיר יָכוֹל

לִינֹק מִלֶּשֶׁד עַצְמוֹ

לִחְיוֹת בְּמֶרְחַב לֵב

בְּאִי שֶׁל זָהָב הַזּוֹרֵם מֵאֵלָיו

 

*

 

איךְ שׁוּב מַפְצִיעַ שְׁמֵךְ

עֵת הַבִּלְבּוּל וְהַדִּכְדּוךְ נוֹעָדִים בִּי?

 

גַּם זַעֲקָתִי לְמִתְקָל זֶרֶת בַּקִּיר הָיִית אַתְּ.

כְּמִיהַת הָאַרְעַי קֶבַע בִּי

 

המשורר והד"ר אורי וויס

ד"ר אורי וויס

 

 

בשדות התות

כְּשֶׁעִיסָא בֶּן הַ-13 פּוֹרֵשׂ אֶת יָדָיו

כְּלַפֵּי מַטָּה, הוּא

נִרְאֶה כְּמִי שֶׁמֵּרִים יָדַיִם

לְמַעְלָה. אִלּוּ

נִתְּנָה תְּמוּנָה חֲתוּכָה, הָיְתָה

לָרֶגֶל עֲמִידָה. כֵּיוָן

שֶׁנִּתְּנָה תְּמוּנָה בִּשְׁלֵמוּתָהּ, רוֹאִים

שֶׁעִיסָא אֵינֶנּוּ שָׁלֵם,

לְאַחַר שֶׁחַיַּל הַכִּבּוּשׁ

הִפְגִּיז אוֹתוֹ בִּשְׂדוֹת הַתּוּת.

*

הַיֶּלֶד הַזָּר

לִבִּי מֵפֵר אֶת הַצַּו

חוֹצֶה אֶת הַקַּו

מְבַקֵּר בְּעַזָּה

בָּז לָאָלוּף.

וְלֹא,

הוּא אֵינוֹ שׁוֹעֶה לַקּוֹלוֹת הַמַּרְעִיפִים : "הַיֶֶּלֶד

הַזֶּה הוּא הַזַּר הוּא הַזֵּד

אֲנִי הַמּוֹכְרוֹ לְעַבְדוּת אָחִיךָ".

קַיִן,

הַיֶּלֶד הַזָּר הוּא אֲנִי

 

הספר של וייס (שמתפקד גם למרצה במשפטים ועוסק בחקר במכון ון ליר היוקרתי במשפט ומוסר או משהו דומה) פלאי ממש וגרם לנו ישר לחשוב שאולי יש ספרים נוספים שהושלכו לעבר מרפסות לשווא. השירים של וייס מדויקים וחכמים ומגלים מיזוג נדיר של אינטלקט מבריק ועולם תוכן רגשי ענף ושובה. הוא פוליטי מבלי להיות לקוני, דמגוגי או מטופש, חכם מבלי הצורך להתפאר בכך ( ולגרום לנו בעקיפין להרגיש לא ראויות ) חד ומדויק. אם הוא היה מתחכך בפוליטיקה של השירה סביר שהיה מקבל הרבה פרסים וביקורות מהללות מכל מקום, אך בינתיים אפשר להינות ממנו מתוך תחושת סוד נעימה שבטח לא תישאר לנצח. מעבר לכך הוא הזכיר לנו שמשוררים וסופרים רבים החלו את דרכם בקריירה משפטית, ע"ע גתה.