הבהלה לרעב

Spread the love

לפני כמה שנים, ביליתי לילה בתאילנד בדרך לסינגפור. אני לא זוכרת הרבה, רק את ארוחת הבוקר במלון שיכולה הייתה להיות מוגשת גם למלך סיאם, ושיטוט לילי קצר. השיטוט גילה לי שיש בעולם קטלוג של ריחות שעד לאותו רגע לא הכרתי, ושיש חנויות שלא ברור אם קיים בהן הגבול בין מסג' תמים ורפואי לבין מסג' זנותי. מאז לא הפסקתי לשמוע סיפורים על המקום המופלא הזה, וכל סיפור הוא עוד אבן המרצפת את הרחוב התאילנדי הפרטי שלי. במצבים כאלה אני חושבת על דקארט. הוא דיבר על השפעה הדדית בין הגוף לבין הנפש. כשאדם מרגיש כעס, הנפש משפיעה על הגוף והוא יזוז בעצבנות, וגם הגוף יכול לשנות את הנפש, כמו שאדם המתאמן למשל, ירגיש שמחה וחיוניות. האחראי על הסללום האינטראקטיבי הזה הוא, כמובן, אלוהים. אני משתדלת, בעזרת השם, להשלים את הפער בראש (ובבטן) באמצעות הגוף. ועכשיו, אחרי שגייסתי את דקארט, אני יכולה לכוון את הGPS לדיזנגוף 275. הדרך הייתה גשומה. ידעתי שפירוש המילה 'נאם' בתאית הוא מים יצוקים, אבל לא שערתי כמה כאלה יפלו על ראשנו עד שנגיע למסעדה מוארת, רעשנית בצורה שמחה ונעימה.

צילום: דור מלכה
צילום: דור מלכה

למסעדות התאילנדיות בארץ נוספה מסעדת 'נאם' לפני כחצי שנה, והיא מציעה מנות תאילנדיות אורבאניות. הזמנו מו טוט קאתיים, נתחי בשר לבן פריכים, סום טאם, סלט פפאיה, ולאפ גאי, סלט עוף קצוץ עם נענע, כוסברה, בצל סגול, צ'ילי ולימון. החורף בחוץ נשכח מהר מאוד. סלט הפפאיה והעוף היו הבעירו את הפה והיו חריפים בלי שום התחנפות. סלט פפאיה הוא אבן בוחן לכל מסעדה תאילנדית. ובכן, הבוחן עבר בהצלחה. הפפאיה הייתה רעננה, טרייה, ובתוספת עגבניות השרי, השעועית הירוקה, הבוטנים ורוטב הדגים הייתה מעדן, במיוחד עם ניגוב הרוטב עם קצת סטיקי רייס. סלט העוף הקצוץ היה קליל ושמח, עם תיבול ללא בושה. לצידו היו מלפפונים וכרוב, על מנת לאוורר את הפה מהחריפות. לא עזר. האורז הקלוי שנכלל במנה לפי התפריט, לעומת זאת, היה חסר. נתחי הבשר הלבן היו עסיסיים, והוגשו לצד שני רטבים, שניהם, איך לא, חריפים וטעימים. הורדנו את הכל עם בקבוק סוביניון בלאנק, שבאופן מפתיע, או לא, השתלב נהדר עם המנות ואיזן אותן במתיקותו העדינה.

צילום: איתי בנית
צילום: איתי בנית

למנה עיקרית הזמנו מנת ספיישל: שרימפס, קלמארי, מולים ודג מבושלים בקארי אדום וחלב קוקוס, עם כפיר ליים, ביצה וצ'ילי אדום. שאלנו את המלצר אם זה חריף. הוא אמר שכן. להגיד את האמת, אחרי אוניברסיטת המנות הראשונות, זה היה גן ילדים. המנה הוגשה בתוך ברבור עשוי מנייר כסף, עם פרחי גזרים בצד, וקערת אורז מאודה. הצצנו רגע לכיוון המטבח הפתוח. כל הטבחים ממוצא תאילנדי. ואז נפל האסימון. התחושה הייתה שהאוכל מוגש לא כמנות לאורחים במסעדה, אלא זהו מטבח בו אנשים מבשלים לעצמם ולמשפחתם את האוכל שגדלו עליו. ולכן קסם הקישוטים הקיטשיים, ולכן חוסר החנופה, ולכן גודלן הנדיב של המנות, ולכן טעים. מנת הספיישל הייתה טובה מאוד. השרימפס והקלאמרי היו אמנם, לפי מראם ומרקמם, קפואים במקור, אך במנה כזו, ובטווח המחירים האלה, זה פחות הפריע. קראתי איפשהו שהתאילנדים מייחסים חשיבות גבוהה לראש, ומחשיבים אותו כאיבר מקודש. קצת כמו דקארט. אז הנה הראש, שבעזרת הגוף עיכל את כל הגורמים והמשתנים, חרץ משפט. אפשר לנסוע ולהסתובב ברחובות תאילנד, ואפשר פשוט ללכת לאכול בנאם, ולהרגיש את החותמת הכל כך יפה בדרכון הקולינרי.

דיזינגוף 275, תל אביב/ כ-120 ש"ח לאדם.

Author: שירלי סומק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *