הבמאית והמפיקה נורית קידר עם הסרטים של דוקאביב

מאת נורית קידר

פוליטיקה, מלחמה, שחיתות ומאבק חברתי מקיפים אותנו מכל מקום אז במקום להביא לנו גן של שושנים הבמאית והמפיקה נורית קידר משאירה אותנו במציאות ודרך הסרטים מגלה לנו שאפשר שיהיה גרוע יותר

בימים אלו, בהם אנו מהלכים על חבל דק, כשהמציאות מצויה במערומיה ונדמה שהקרקע אינה יציבה, אנו מזמינים את הקהל, לבדוק את המציאות כפי שטובי היוצרים מתבוננים בה, בוחנים אותה ומאתגרים אותה. פסטיבל דוקאביב חוגג 20 שנה עם כ-120 סרטים דוקומנטריים חדשים ומעל 260 הקרנות. הפסטיבל יתקיים בסינמטק תל אביב ובעשרה מתחמים שונים ברחבי העיר בין התאריכים 26-17 במאי. את הפסטיבל יפתח הסרט 'דודו טסה והכוויתים: אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול" ולאחריו תתקיים הופעה של טסה שתועבר בשידור חי בפייסבוק של 'דוקאביב'. אז אלו שלושה סרטים מהמיטב אל תחמיצו

 

'ואלס לולדהיים'  זוכה פסטיבל ברלין: 'יכול אתה לרמות כמה אנשים כל הזמן, או את כל האנשים כמה זמן, ואולם אינך יכול לרמות את כל האנשים כל הזמן'. כך אמר אברהם לינקולן והבמאית רות בקרמן פותחת בציטטה הזו את סרטה 'ואלס לולדהיים' המנהיג האוסטרי שהיה מזכ'ל האו'ם ונשיא אוסטריה עם עבר נאצי שאותו דאג להעלים. אוסטריה, כיום, היא המדינה היחידה במערב אירופה מאז מלחמת העולם השנייה, נשלטת על ידי הימין הקיצוני. הבמאית המוכשרת והידועה, רות בקרמן, עשתה את הסרט למען יידעו וייראו. הסרט חוקר את הטיוח הקולקטיבי השטני של המדינה הנאצית בעברה. הבמאית מתייחסת למזכ"ל האו"ם לשעבר, קורט ולדהיים, כאל פוסטר של התופעה. רק בשנות ה -70 וה -80, שחלקם היא צילמה בזמן אמת תוך כדי מחאה על מועמדותו של ולדהיים לנשיאות האוסטרית חושפת בקרמן באופן שיטתי  את הגילויים המפרטים את זיקותיו הנאציות של הסובייקט שלה, וכיצד על אף הראיות, רוב הבוחרים בשנת 1986 עדיין הצביעו בעדו לנשיאות. אם זה נשמע כמו שיעור היסטוריה יבשה, אתם טועים. בזכות הקריינות החכמה של בקרמן שהיא ברורה, נרגשת אך מעולם לא פולמוסית – והדרך הנבונה שבה היא מאפשרת לצילומים יוצאי הדופן שלה בשנות ה- 80 לשחק במלואם. ולדהיים היה המזכיר הכללי של האו'ם בין השנים 1972 ו -1982, 'האיש שהעולם בוטח בו', חיוכו הרחב וידיו הארוכות עם אצבעות הפסנתרן הארוכות גרמו לאנשים להתבונן בו כאילו הוא מחבק את העולם. רק בשנות ה- 80 היו שפקפקו בתיעוד האישי שלו במלחמת העולם השנייה. ולדהיים דבק בסיפור שהוא גויס לצבא הנאצי כמו עשרות אלפי אוסטרים אחרים, נפצע ב -1941, ועד סוף המלחמה ישב ולמד. רק כאשר הכריז על מועמדותו לנשיא אוסטריה ב -1985 החל עיתונאי Hubertus Czernin  לחטט ברשומות, שם גילה שהסיפור של ולדהיים לא מחזיק מים. כאשר יצאה כתבתו של Czernin, ולדהיים כינה אותו קמפיין של שקרים והשתלט על הטיעון הפופולארי שאוסטריה הייתה הקורבן הראשון לתוקפנות הנאצית. כמו רוב הפוליטיקאים אחרי המלחמה, הוא שכנע את הבוחרים בנאומים על השחזור האתי והמוסרי של אוסטריה לאחר שחרורה. לתמונה נכנסו במרס 1986 נשיאות הקונגרס היהודי העולמי, כאשר הציגה במסיבת עיתונאים, מסמכים המוכיחים את פעילותו הנאצית של ולדהיים, מלווה בתמונה של ראש האו"ם לשעבר לבוש במדים נאציים.  עדותו של הקונגרס היהודי העולמי הייתה הרסנית, הם הציגו הוכחות שולדהיים היה מעורב בפעילות אנטי-פרטיזנית רצחנית, ולעג לטענה שהוא אינו מודע לכך ש -60,000 יהודי סלוניקי גורשו למחנות השמדה בפקודתו. ולדהיים ומפלגתו הכחישו כל אשמה על שיתופו במכונת המלחמה הנאצית, תוך שימוש בשפה אנטישמית סמויה בפנייה לאוסטרים אמיתיים ולקביעתם ההיסטורית של קורבן קולקטיבי. בקרמן סופרת את הימים המובילים לבחירה, כל יום מביא גילוי חדש. הקונגרס האמריקאי נכנס לפעולה ואוסר על כניסתו של ולדהיים לארצות הברית. בקרמן יצרה סרט מופתי ועל כך באה הזכייה בפסטיבל ברלין האחרון.  כמו כן הסרט ישודר בערוץ HOT 8.

'הדברים מהצד האחר': הוא סרט רגיש ונוקב פוליטית על יוגוסלביה של פעם. הבמאית יצרה דיוקן כפול אינטימי של אמא שלה – סרביג'נקה, סופרת, בוגרת האוניברסיטה, שזכתה לפרסום בינלאומי כאשת ציבור בשנות התשעים. נואמת סוחפת בהפגנות נגד השליט טיטו ולאחריו השליט הנוראי מילשוביץ – דרך סיפור הדירה בבלגרד שטומנת בתוכה את ההיסטוריה הכואבת. סרביג'נקה פרשה גם מהאקדמיה וגם מהקווים הקדמיים של הפוליטיקה – היא הייתה סגנית שר החינוך של סרביה בשנים 2001-2004 אבל היא נותרה כלי נגינה משולהב, מאוכזבת בבוז מהאימוץ ההדרגתי של הלאום של ארצם במאה ה -20. 'המצב הנוכחי הוא מחריד', מסבירה סרביג'נקה לבתה לאחר שצפתה בתוצאות הבחירות בטלוויזיה. באופן מרענן ומלא כנות מסבירה האמא המרדנית על נסיבות חייה. מילה הבמאית, לא יוצאת מהדירה למעט קטעי ארכיונים. הדירה משמשת עדות לתהפוכות המשטר. הדירה בבלגרד נבנתה בתחילת המאה ה -20 כמקום מגורים טוב ומרווח לסבא רבא של סרביג'נקה, בעצמו פוליטיקאי בעל כוח והשפעה ניכרים. ב- 1947 הדירה 'הולאמה' על ידי הקומוניסטים המנצחים בראשותו של טיטו, שראה בראוותנות בורגנות שיש להלאימה. בדומה למגורים רבים, הדירה חולקה לשתי קבוצות נפרדות של מגורים, כאשר משפחה אחרת, ענייה יותר, עברה אל הקטע הקטן יותר והדלתות המחוברות נותרו נעולות לתמיד. החלק הסגור נותר נעול 70 שנה. הדירה הנעולה בתוך הדירה בה גרו כולם היא לא הציר של הסרט. עדיין האמא המורדת שלא מצליחה להבין איך נבחר טיטו בעוד האנשים רעבים ללחם. היא לא מצליחה להבין לאן נעלמה הדמוקרטיה ובמקומה עד היום שוררת בריש גלי הלאומנות. קטעי הארכיונים הנפלאים מציגים את ההפגנות והחיים זה בצד זה,התפוררות כואבת וחזרתה מחדש של סרביה כאומה עצמאית. הבת מילה, לא מצליחה להבין את הלהט של אמה. הניגודים בין סרביג'נקה הסוערת בפראות לבין מילה הרגועה, זו שמקבלת את המצב כמות שהוא. האם מתרעמת בבירור על עמדתה הלא-פוליטית של בתה, אולי סמלית לדור המילניום בסרביה ומניבה תוצאות חמורות לאלה שחולקים את דאגתה של סרביג'נקה למען צדק חברתי ודמוקרטיה פעילה. ההיבט המהפכני טמון באישיותה של האמא: רודפת, מתחקרת, מתלבטת, לא מתנצלת, קול מאתמול שמסרב להשתתק. זוכה פסטיבל 'אידפא': סרטה של הבמאית מילה טורז'ליץ זוכה הפרס הראשון בפסטיבל היוקרתי לסרטים דוקומנטריים –   IDFA. 

'כלבים נובחים רחוק': הצגת המלחמה דרך העיניים התמימות של ילד בקולנוע היא לא סיפור חדש. אבל הבמאי והצלם Simon Lereng Wilmont הצליח להעניק לנו סרט מדהים. דיוקנו של ילד בן עשר שחי עם סבתו בעיירה שכוחת אל, קילומטר וחצי מקו החזית במלחמת רוסיה – אוקראינה. הבמאי החליט במודע להיות זבוב על הקיר במהלך הצילומים. הוא נתן לתמונה לדבר, לספר את הסיפור של חיים כמעט בלתי אפשריים כשהפצצות נופלות מסביב. החיים הבלתי אפשריים בצל המוות הופכים לאפשריים בהפוגות. הצילומים המהפנטים , השתיקות הארוכות כאשר הפצצות נופלות מטרים מהבית, מצליחים לגעת בנו הצופים. סימון הבמאי שהה תקופות ארוכות בכפר וכך הוא מצליח להתחקות אחרי אולג הילד אחרי כמה שנים טראומטיות בחייו שלאט לאט מתגלות פניו החדשים תוך כדי כשהוא גדל בתוך הקקופוניה של אש ארטילרית. המרווחים הדרמטיים בהם מוארים שמי הלילה בפצצות מעל הכפר שלו, על ידי חילופי אש מרהיבים (סליחה על התיאור הפואטי) של תחמושת בין הצבא האוקראיני על הגדה המערבית של הנהר Kalmius ואת הגיבוי הרוסי של 'הרפובליקה העממית דונייצק' במזרח. אמו של אולג מתה לפני כמה שנים (אבא אף פעם לא מוזכר) אולג מתגורר על הגדה המזרחית עם סבתו החולה, אך הגאה. 'אנחנו חלק מהמקום הזה, חלק מהארץ הזאת', היא אומרת, מסרבת לעזוב את ביתה. אולג מבלה את הזמן הפנוי שלו, נודד בעיירה הציורית, שנראית מגובבת בהרס. בן דודו יאריק משמש לו בן ברית למשחקים. יאריק עוזב עם אמו לעיירה אחרת. אולג לא יודע את נפשו מרוב צער. כעבור זמן לא רב יחזור יאריק אל בית המבטחים של סבתא ואולג. הצמד מתאחד בשמחה ומחדש את אחוותם הקולנית, לעתים קרובות יחד עם קוסטיה הנער שמלמד אותם פרק על החיים. במובנים מסוימים אלה הם ילדים אופייניים, מתמכרים בסוג של עיסוקים חסרי דעת המוכרים למקבילים שלהם ביוסטון, בהמבורג ואולי אף כאן. אבל ככל שהסרט ממשיך, הבמאי סימון, בוחר להציג באופן דרמטי את הלחצים המיוחדים שמגיעים עם החיים הסמוכים לאזור מלחמה, ואת ההשפעות הגופניות והפסיכולוגיות של חינוך כזה על נשמות צעירות. המצלמה של סימון עושה עבודה מופלאה. לא פשוט להיות זבוב על הקיר וכמה סבלנות ואורך רוח נדרשים על מנת לא להתערב. פס הקול הנפלא בא לידי ביטוי בסצנות השקיעות ובזריחות. סרט נפלא מרגש עד דמעות. זוכה פרס לסרט ביכורים IDFA. כמו כן הסרט ישודר ב –  yes דוקו.