הפליט / סיפור קצר מאת הסופר והמשורר עמית משען

מאת מערכת פרימדונה

לאותם מדענים, מוסיקאיות, ספורטאים, דוגמניות, סופרים, משוררות, ציירים, פסנתרניות, מהנדסים, רופאות ונדבנים שיתכן מאוד שלא יגדלו להיות כל הדברים האלה.

 

יְקום 1, כאן:

– או.קיי, אז למי שחי מתחת לסלע בשנה האחרונה, בבקשה: תציג את עצמך.

– שמי אדם בן ישראל, אני פיזיקאי וחוקר ישראלי.

– שם אביך ומוצאו.

– סמואל, סודן.

– שם האם ומוצאה?

– הלנה, אריתריאה.

– איפה נולדת ומתי?

– ישראל, 2010.

– שפת האם.

– עברית.

– או.קיי. נתחיל בשאלה הזאת: איך המרגש ביום ההיסטורי הזה?

– אמממ… נהדר. נהדר.

– הפרס נמצא איתך?

– המדליה? כן, הנה.

– אני יכול להראות למצלמה?

– וודאי.

– אתה יודע, אגב, מה השווי הכספי של המדליה הזאת?

– אין לי מושג.

– למעלה מעשרת אלפים דולר. זהב טהור. אבל כמובן שבמכירה פומבית היא תהיה שווה הרבה יותר. בכל זאת, פרס נובּל.

– כן…

– תרשה לי לצטט את נימוקי השופטים.

– בטח.

– "פרס נובל לפיזיקה לשנת 2055 יוענק לאדם בן ישראל, על תרומתו הניכרת בחקר תורת הקוונטים, עם דגש על עבודתו החלוצית בתחום היקומים המקבילים." יקומים מקבילים!

– כן.

– נשמע כמו מדע בדיוני, לרוב האנשים.

– גם לי, לפעמים.

– תוכל להסביר בקצרה – ואני מבין שזו אולי בקשה בלתי-אפשרית – מה זה אומר בעצם, "יקומים מקבילים"?

– אפשר להגיד, כמובן מאוד בכלליות ובפשטנות… שבכל פעם שאנחנו עומדים בפני בחירה מסוימת, המציאות עצמה, היקום הקיים… מתפצל. ועד שהבחירה נעשית והתוצאות שלה מתגלות לנו, העולם נמצא במצב שאנחנו קוראים לו "סוּפּרפוֹזיציה קוונטית". כלומר – מצב של גם וגם, בעת ובעונה אחת. כלומר, לא שחור או לבן, אלא גם שחור וגם לבן באותו זמן. גדול וגם קטן. חי וגם מת. חי-מת.

– ומה שאתה עשית בעבודה שלך, בעצם, זה להוכיח את התופעה הזאת.

– אפשר להגיד, כן.

– ועולם המדע מכתיר את ההוכחה הזאת, בעצם, לפריצת-דרך היסטורית בתחום הפיזיקה. משהו שעשוי לעזור לפתור את התעלומות הכי גדולות של היקום.

– אני מקווה, כן.

– מה שהופך אותך, בעצם, לאחד המדענים החשובים בהיסטוריה של המין האנושי. וזו לא הגזמה.

– תראה, ה… תארים האלה… זה פחות חשוב לי.

– מה יותר חשוב לך?

– התרומה עצמה, כמובן. ומעבר ל… "סודות הבריאה" וכו'. ההשלכות היומיומיות שיכולות להיות לזה על החיים של כולנו. השמחה שלי היא לא ה… כבוד הזה שנותנים לי. זה נחמד, כמובן. אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב באמת זה שבזכות התגלית הזאת אפשר יהיה לשפר לאין-ערוך את החיים של בני האדם על כדור הארץ. זה מה שחשוב.

אז מה זה בעצם?

אז מה זה בעצם?

– יש לך סיפור אישי מרתק. ספר לי קצת על ההיסטוריה האישית שלך.

– אמממ… אז כמו שאמרתי, נולדתי בישראל בשנת 2010. גדלתי בשכונת נווה שאנן בדרום תל-אביב. למדתי בגן ילדים שהיה גן של ילדי פליטים בלבד, משם עברתי לבית-ספר יסודי לא רחוק משם, מעורב. ההורים עבדו בכמה עבודות, כמעט ולא ראינו אותם, אני ואחים שלי. כשהייתי בן שמונה, כיתה ג', עלתה הצעה לגרש את הפליטים מישראל למדינות מהן הם ברחו מרצח העם שעדיין התחולל שם… אבל, למזלנו, קמה תנועת מחאה גדולה ו… זה לא קרה בסוף. לא הרבה אחרי זה קיבלנו הכרה לאומית כמבקשי מקלט, קיבלנו אזרחות מלאה, זכויות מלאות. עד אז, מכיוון שהיה אסור על-פי חוק להעסיק פליטים, היה קושי גדול להשאיר את הראש מעל המים. גרנו בדירה שכורה, קטנה מאוד, יחד עם כמה משפחות נוספות. מכיוון שלא היה מקום בדירה להכניס את כולנו, עשינו תורנות לפיה שבועיים בחודש חצי מאיתנו ישנים בגינה הציבורית והשאר בדירה על מזרנים, ושבועיים בחודש החצי השני ישן בחוץ והשאר ישנים בבית. אני יכול לפרט, אבל אני מאמין שזה לבד אומר הכל על המצב הכלכלי של הפליטים באותה תקופה בישראל. בכל אופן, מרגע שקיבלנו אזרחות מלאה, ההורים יכלו לעבוד באופן חוקי ולקבל שכר מינימום, ופחות מחצי שנה מאוחר יותר כבר גרנו בדירה שכורה משלנו, רק המשפחה, וסוף סוף יכולתי להתרכז בלימודים. בכיתה ז' התחלתי ללמוד במקביל לתואר ראשון בפיזיקה באוניברסיטת תל-אביב. עד כיתה י"א כבר היה לי תואר שני. את הדוקטורט בפיזיקה קוונטית קיבלתי קצת לפני גיל עשרים ושתיים, ומאז ועד עכשיו אני חוקר. זהו, פחות או יותר.

– חשבת פעם מה היה קורה אם כן היו מגרשים אתכם?

– כן, לא מעט. התקופה שלפני הגירוש הייתה תקופה מפחידה כל-כך. הידיעה שהולכים להחזיר אותך למקום שממנו ברחת, למקום בו נשקפת לך סכנת חיים ברורה ומיידית, זה… חורצים את גורלך. אין דרך אחרת לנסח את זה. חזרה לזוועות, לַאח-נגד-אח, לַבּן-נגד-אבא. נפטרים ממך, ובמקביל ממשיכים לשאול כל שנה את הילדים הלבנים שנשארו בבית-הספר שלך שאלות לגבי דברים שקרו שמונים שנה קודם לכן לאבותיהם של המגרשים, כמו "איך הם הלכו כצאן לטבח?" ו-"איך העולם שתק?" ולא רואים את הקשר בין הדברים. מתעקשים שלא לראות את הקשר. זו הייתה תקופה נוראה. אין ספק. חשוכה ומפחידה. כמובן ששנים אחר-כך אותם אנשים שאז נקראו "בוגדים" קיבלו תארים כמו "חסידי אומות עולם". ככה זה תמיד. ההיסטוריה… אנשים חושבים עליה כציר שנמתח משמאל לימין. אבל היא גלגל. ובכל רגע נתון מישהו רוכב עליו מלמעלה, ומישהו אחר נמחץ תחתיו למטה. למען האמת אני משתדל שלא לחשוב אפילו מה היה קורה לי, למשפחה שלי, אם היו מחזירים אותנו לשם. תחשוב על בנאדם שבורח מבית בוער. הוא מגיע לתחנת כיבוי-האש, ובתגובה הכבאים כופתים את הידיים שלו ומחזירים אותו חזרה לתוך הבית הבוער ומכניסים אותו וסוגרים את הדלת. ואז עוד חוזרים לתחנה ושואלים אחד את השני "איך אנשים היו מסוגלים לשרוף בני אדם כמו שעשו לאבותינו לפני שמונים שנה?". והם נתלים במתווך הזה, בעובדה שאת אבותיהם שרפו והם לא שורפים אנשים, אלא רק שולחים אותם למקום בו הם יישרפו לבטח, ושאין שום דמיון בין שני הדברים. אבל הצילו אותנו. ברגע האחרון. סוף סוף, פעם אחת, הילד המוכה לא הפך לאבא מכה. סוף סוף נשבר, בקושי רב אבל נשבר, מעגל האלימות הזדוני הזה. וזה קרה כי אנשים קמו. התקוממו. הגנו לא על עצמם, לשם שינוי, אלא על זרים מוחלטים. אחרי זה… נשבה מעין רוח אופטימית כזאת במדינה. החליפו את השלטון. דברים התחילו להסתדר. ממש רגע לפני נקודת האל-חזור. רגע לפני שמפסיקים להתדרדר ומתחילים ליפול נפילה חופשית שיכולה להיגמר רק בדרך אחת.

– תודה לאל על זה.

– תודה לאנשים שעשו משהו, לא לאל. תודה לאנשים שדיברו, שכתבו, שמחו. שנלחמו.

– שאלה לסיום: המענק שבא עם הפרס הוא על סך של למעלה ממליון דולר. חשבת כבר מה אתה מתכוון לעשות עם הכסף?

– מחקר. לשפר את המעבדות, להתרחב, לשכור את המוחות הכי גדולים בעולם לעבוד יחד. להמשיך לעבוד. לתרום משהו לעולם הזה.

– אדם בן ישראל. גאווה גדולה. תודה רבה.

– תודה, שלום.

 

יְקום 2, שם:

מצבת עץ מאובקת ודהויה ניצבת זנוחה בבית קברות מאולתר על גבול רואנדה. על המצבה, בכתב יד:

אדם בן ישראל

2018 – 2010