זו חליפתי

Spread the love

על הכרוניקה הלא צפויה של קניית חליפות, ועל הדו-קרב בין ה'נוח' ל'יפה'

נולדתי עם ז'קט ועניבה. עובדה, אין לי אף תמונת ילדות מבלי שאני נראה גזור מז'ורנל. זה נגמר אחרי היום הראשון בכיתה א', כשהמורה אמרה לאמי שאני לבוש יותר מדי יפה וש'בית הספר זה לא חתונה'.
המרד שבא אחרי היה מושלם. הג'ינס הביס את החלום המחויט. אמי שהייתה תופרת ואבי שהיה חייל בצבא החליפה ניסו לשכנע אותי שמדי פעם צריך לתת כבוד לז'קט ועניבה. 'כבודו', הם ציטטו, 'של אדם הוא מלבושו'.

copy-of-copy-of-ronny-someck003
נולדתי עם ז׳קט ועניבה | רוני סומק | צילום פוטו דן

הדברים כנראה חילחלו, ואת החליפה הראשונה שלי קניתי בגיל 17 וחצי. הייתי ברווח בין התיכון לצבא ועבדתי במחלקת השליחים של בנק הלוואה וחיסכון ברחוב הרצל בתל אביב. משרד העבודה סימן אותנו כ'נערים עובדים' ועל פי חוקי המדינה הגיעה לנו חופשה בבית הבראה. החלטנו להגיע לשם כמו גדולים. השמועות שיגיעו בחורות (כל מיני חופפות שיער ממספרות יוקרה או כאלה שנפלטו מלימודים ועבדו בעבודות מזדמנות) עודדו את צעדינו לעבר כמה חנויות באזור כלבו שלום שמכרו חליפות. ברגע אחד נראינו לא כשליחי הבנק אלא כמנהליו. מה שקרה עם הבחורות זה כבר סיפור אחר.

החליפה השנייה בחיי הייתה חליפת החתונה. אחי אילן הגיע לחתונה מאטלנטה לא לפני שקנה על פי מידותיי חליפה שנגזרה על פי זו של מרלון בנרדו ב'הסנדק'. הרגשתי, וסליחה על הבנאליות, כמו בסרט.
כמה שנים אחרי לכבוד בת המצווה של שירלי הפקרתי את גופי בידיו של ג'אפר, חייט סינגפורי שבמשך 24 שעות הפך בד מגולגל לחליפה שהלמה כל סנטימטר. בית המלאכה שלו היה בקרבת המלון בו שוכנו משוררים מכל העולם שהוזמנו לפסטיבל שירה, והשמועה שיש חייט שיכול לחולל מהפכות אופנה גרמה לחלק גדול מאתנו להסתובב בתלבושת כמעט אחידה. לדעתי הייתי היחיד שדחה סיפוקים וששמר את אותה חליפה לערב בת המצווה שלכבודו נתפרה.

20161228_111310_1482929266644
חליפה של BAGIR | טווח מחירים חליפות, חולצות, בלייזרים: 199-2490 ש״ח | טווח מחירי הקולקציה: 35-2490 ש״ח

החליפה הבאה נתלתה בחלון ראווה של חנות אופנה שהתגנדרה בעובדה ש'כאן מוכרים חליפות של מאפיונרים'. יצאתי ממנה עם חליפת פסים וידעתי בתוך תוכי שמאפיונרים אמתיים מזמינים את החייטים הביתה ולא מבלים בקניונים של העיר מונפלייה שבדרום צרפת.

כל הסיפורים האלה הם להקת החימום להצגה הגדולה. המקום הוא חנות BAGIR בקניון גבעתיים, הנוכחים הם אורי אפשטיין, אדון כל הסניפים, ודוד מרציאנו, מנהל החנות שאליה נכנסנו. למרציאנו נשאר המבטא הצרפתי. הוא ניהל במשך שנים את rudy ben, חנות אופנה פריזאית, והשנים האלה הפכו אותו למוכר היודע להפוך את הקליינט למלך. מרציאנו יודע בדיוק מה המידה, הוא יודע אחרי שלושה משפטים איך לרהט את הבגדים על הגוף והוא גם מספיק רגיש לגלות התחלה של ספק. יש לו זמן. הוא מכיר את הדו קרב שבין 'נוח' ל'יפה' והאגו שלו כמוכר מתגמד לעומת האגו של הקליינט. הקליינט, במקרה הזה הוא אני, התחיל עם חליפה כחולה יפהפייה וחולצה בצבע קרם וסיים עם חליפה שחורה יפהפייה לא פחות וחולצה באותו צבע.
השילוב בינו לבין אורי הוא שילוב מנצח. אורי מציע את הקולקציה החדשה. המלים 'מיקרו', 'כותנה', 'צמר' ו'פוליאסטר' נזרקות באוויר. אני, הזכרתי לעצמי, בן של תופרת, ולכן אני יודע איך בודקים תפירה, איך שופטים פינישים של מחט, והתוצאה היא לא פחות  ממחיאות כפיים. ואני לא לבד. בתחילת שנות האלפיים  קיבל המותג BAGIR את פרס מלכת אנגליה בתחום החדשנות, והאנגלים, לפחות על פי הסדרה הנהדרת 'מישהו מטפל בך', די מבינים כשמדובר בחליפות.

%d7%91%d7%92%d7%99%d7%a8
צילומים: ליאורה סומק בחנות BAGIR בקניון גבעתיים
Author: רוני סומק