ביקשנו מכתבתנו לענייני קולטורה ורעות חולות, נורית קידר, שתעשה לנו הפקה חגיגית, שתיתן איזה טוויסט לתרבות יחד עם היי פאשן וכל זה. השארנו לה אסיסטנט, סטייליסט, איפור שיער, צלם, דוגמנית על ויצאנו לחופש. אך אבוי כשחזרנו מצאנו שואה, מילא אחת? כל זוועות העולם עלו לאוויר בשעה שצוות ההפקה נשלח על ידי קידר למשט לאפגניסטן או לאיזה איזור סכנה אחר מחוץ לתל אביב. עד עכשיו נעלמו עקבותיהם.
צילום פופולרי כפי שאנו מכירים אותו הוצג לציבור בשנת – 1840 והוצע כתיאור האולטימטיבי של מציאות והכלאה נצחית של ההיסטוריה – שלא כמו אמנות או פרוזה, תמונות אין משנים בקלות. השתמשו הבן כדי לתאר את הזוועות ואמיתות של מלחמה, כדי ליידע את הציבור על סכסוכים ברחבי העולם ולפרסם, בתת מודע, את החשיבות של גאווה ופטריוטיות לאומית באמצעות האומץ והמחויבות של חיילים צעירים בקו החזית. היום לצילומי המלחמה יש תפנית מפחידה; מניפולציה ושינוי הם צו השעה ולעתים קרובות קשה להשאיר את האותנטיות שלהם. השפעת הצילומים על העולם נותרו מאז ומתמיד חזקים ובלתי נשכחים. סוזן סונטאג האמנית והסופרת שאני אוהבת לאהוב כתבה ‘כאשר מסתכלים על המלחמה: צפו בצילומים של ההרס והמוות’. סונטאג הגיעה למסקנה שהבעיה של ההסתמכות שלנו על תמונות וצילומים בעיקר לא כי ‘אנשים זוכרים באמצעות תצלומים אלא שהם זוכרים רק את התמונות שלדימוי הצילומי יש, צורות אחרות של הבנה – ולזכור יותר ויותר כדי להיות מסוגל לקרוא את תמונה’.
אמרו כבר שתמונה אחת מספרת סיפור של אלף מילה. מה גורם לתמונה אחת להיות בלתי נשכחת? מה גורם לזיכרון שלנו לזכור את התמונה המסוימת ולא את האחרת? מה מניע את הזיכרון שלנו? מה אנחנו זוכרים ולמה?
לראשונה במסגרת תערוכת הצילום הבינלאומית, ביקב בראשון לציון, אני אוצרת פאנל של צלמים אוצרים ופסיכיאטר בשילוב מצגת התמונות שחקוקות בזכרוננו. גיא רז: צלם, חוקר ואוצר צילום היסטורי, דוד וקשטיין: אמן רב תחומי , אוצר ומרצה , פרופסור יורם ברק: מביה”ח אברבנאל. ד”ר איה לוריא: אוצרת, יועצת אמנות ומנהלת ואוצרת מוזיאון הרצלייה.
האירוע התקיים ביום שישי ה- 18.4 בשעה 1300 ב’תערוכת הצילום הבינלאומית’, יקב בראשון לציון. אל תחמיצו יהיה מרתק.
