טיטו ושמחו

מאת שירלי סומק

ג'ורג' מילר אמר פעם 'הצרה עם אכילת אוכל איטלקי היא שחמישה או שישה ימים אחר כך אתה שוב רעב'. מדווחת מהשטח, כתבתנו שירלי סומק

 

'אנחנו מוותרות על שיעור הפילאטיס כדי לבוא איתך', אמרו לי דודתי ובתה, כשהזמנתי אותן לבוא איתי לביקורת. לא עזרו הצהרותיי והפצרותיי, שאפשר לקבוע גם ביום אחר שאין בו שיעור פילאטיס, הן כבר החליטו, והסבירו לי שאני יותר חשובה להן מתרגילים על מזרון סגלגל. כך נפגשנו אורלי, קורל ואני בכניסה למסעדה 'טיטו' בקניון גבעתיים. כמה הולם, חשבתי, להביא משפחה למסעדה המגישה מנות בגודל משפחתי. כמו בניו יורק של פעם, המסעדה האיטלקית הזו ממוקמת אמנם בתוך המרכז המסחרי, אך מנותקת לחלוטין ממנו ברגע שנכנסים אליה.

 

פיצה ללא תחתית | צילום: שרית גופן

פיצה ללא תחתית | צילום: שרית גופן

 

התחלנו עם מנת testa פרמז'ן, מנת כרובית שעוברת טיגון מהיר ומצופה בפרמז'ן ומוגשת עם רוטב בשמל-כמהין בצד. הכרובית הייתה פריכה, נגיסה, ובתוספת הבשמל ומעט מלח גם מאוד עשירה. עוד הוגש לנו סלט פנצנלה ענקי, שכלל מגוון עגבניות, שרי וגם לא, בצבעים שונים, סלרי, בצל סגול, זיתי קלמטה וקרוטונים גדולים ברוטב חומץ בן יין אדום. האם הטבח בדיוק עובר פרידה? גם פה, קצת מלח והמנה הייתה מרעננת וטרייה. דווקא היה זה מנהל המסעדה שסיפר כי בת זוגו מסננת אותו. המשכנו במנה ראשונה נוספת, פוקצ'ה מבצק פיצה קריספי מבחוץ ועסיסי מבפנים, אפויה בתנור אבן עם שלוש צלוחיות: פסטו מעולה, עגבניות טריות מגורדות וקונפי שום עם בלסמי מצומצם. את כל אלה בחרנו להחליק במורד הגרון עם בקבוק יין פינו גריג'יו מהחבית, והכל תוך מחמאות חוזרות ונשנות מהמנהל לאורלי, על אף ידיעתו שזו אני, ולא היא, שכותבת את הכתבה.

 

איטלקית טובה בשכונה | צילום: שרית גופן

איטלקית טובה בשכונה | צילום: שרית גופן

 

העיקריות התחילו בפפרדלה פונגי – פסטה רחבה טרייה, עם פטריות פורטבלו, שמפיניון ויער בציר פורצ'יני, עם צנוברים ועם ענן קרם פרש שעורבב לכדי מרקם קטיפתי ומעט מעושן על ידי קוביות חזה אווז. נהדר. המנה הטובה של הערב פה אחד הייתה הלזניה. כמו סלט פפאיה במסעדה תאילנדית, כמו פנקייקים בדיינר אמריקאי (האם הזכרתי שהמסעדה שייכת לקבוצה המחזיקה גם במסעדת בנדיקט?), לזניה היא מנה שמסעדה איטלקית צריכה לחתום עליה בשבועה. אבל גיליתי את הרוצח כבר בתחילת המשפט. היא הייתה מדהימה, גם רותחת מהתנור ואפילו יותר כשקצת התקררה (ואפילו יותר יום אחרי). עשויה למהדרין, עם דפי פסטה טריים, ראגו נמס בפה ומתובל למשעי, בשמל וגבינות בטופ.

 

ברור שלוותר על שיעור פילאטיס בשביל פסטה | צילום: שרית גופן

ברור שלוותר על שיעור פילאטיס בשביל פסטה | צילום: שרית גופן

 

ואי אפשר שלא לטעום מהפיצה, אם כי אחרי כל זה (כשכל מנה בגודל לשלושה סועדים) כמעט שלא טעמנו ממנה. ובכל זאת, פיצה ארטישוק. השוס היה בכך שהיה גם ממרח ארטישוק ברוטב העגבניות, כך שגם אם לא ננגס ארטישוק ממשי, הורגש טעמו. בתוספת זיתי קלמטה, עגבניות שרי, פרוסות (מעטות מדי) של חזה אווז, ומוצרלה, ועם אותו בצק שטעמנו כבר בפוקצ'ה, לא היה הרבה מקום לטעות.

 

| צילום: שרית גופן

פסטה פרמז'ן פשוט תענוג | צילום: שרית גופן

 

אז מזגנו עוד יין ודיברנו על שאיפות, על לימודים, על חברים, על חשיפת כל ההטרדות המיניות, ועל העלאת תמונות לענן ואיך מה שהועלה תמיד יישאר שם. ילד נלהב הזכיר לנו שאנחנו בכלל בקניון, אבל אז הגיעו הקינוחים. קורל המתמחה בקינוחים אמרה, וצדקה, שהטירמיסו היה מצוין ולא מתוק יתר על המידה. מרנג הלימון, לעומת זאת, היה מתוק אך גם חמוץ באופן שאיזן את הטעמים. המנהל קלע בול, והזמין לאורלי מקיאטו, לקורל תה נענע ולי שום דבר. היה כיף, אמרתי כשנפרדנו לשלום. היה נפלא, ענו הבנות בחיוך. היה שווה להפסיד את הפילאטיס.

 

טיטו|  קניון גבעתיים |  12:00-23:00

  • הצטרפו אלינו בפייסבוק!