כוכבים לעולם לא מזדקנים

Spread the love

ג'וזף וקסלר על מלך הגלאם-רוק, דייויד בואי

לפני זמן לא רב רוחות חלשות נשבו בחוץ והחזאים הכריזו כי החורף החל. בשקט בשקט, בדיוק כפי שהגיע כך גם עזב, ולקראת סופו הנבואות התגשמו וקיבלנו סוף שבוע אחד של קור ממשי. החזאים מיהרו והכריזו כי סופה משתוללת בארצנו הקטנה. באותו סוף שבוע ממש החליט גם דיוויד בואי אחד, לשבור שתיקה בת עשר שנים ולצאת בהכרזה משלו. אלבום חדש, שלושים במספר, מתוך 24 אלבומי אולפן, ושיר ראשון מתוכו – 'Where Are We Now?'. השאלה הייתה ברורה לחלוטין. התשובה לעומת זאת, הייתה קצת יותר מורכבת מ'פסקול הסערה' התורן.

דיוויד בואי חוזר והפעם הוא בן 66. אומנם מראהו עדיין מרשים וקולו עדיין בוער, אך עם זאת הוא כבר אינו משחק את המשחק. הוא כבר לא שואל את השאלות בכדי לקבל את התשובות. היום, לאחר כברת קריירה מפוארת, הצלחה מסחרית מרשימה, מיליוני מכירות ומורשת ששורדת דורות, בואי יודע שלעולם לא נבין את התשובות. לא אנחנו, ולא הוא. את ההתפתחות העלילתית המודעת והבלתי צפויה הזאת, הוא החליט להכניס אל האולפן וליצור את אלבומו החדש – The Next Day.

אימג' – מורן ויקטוריה סבאג
אימג' – מורן ויקטוריה סבאג

למרות שכבר מזמן חשבו שפרש, המודעות המפלצתית של בואי ידעה שעם פרסום תאריך יציאת האלבום, יגיעו גם הציפיות. אחרי הכל החישוב הוא קל – עשר שנים של שתיקה אומנותית, סטטוס אייקוני עצום ממדים והיכולת המטורפת להמציא עצמו מחדש, לא הותירו לו ברירות. פחות ממצוין לא היה מתקבל. וכמובן שכעת ולאחר שהאלבום כבר בחוץ, ניתן לומר חד משמעית כי אכן מדובר ביצירה מצוינת.

הכל תוכנן בקפידה ושוחרר בהתאם. השיר הראשון Where Are We Now, הציג צד נוגע של בואי. בעזרת מלנכוליות העטופה בשירתו מלאת התשוקה, הוכיח לנו כיצד הוא לא רק מתמודד עם עברו אלא גם הופך את ניסיונו וגילו הבוגר ליתרון משמעותי במוזיקה העכשווית שלו. אחר כך הגיעה העטיפה של האלבום. אומנם מעריצים רבים הזדעזעו לראשונה, אבל קשה להתעלם מהגאונות שבדבר. דיוויד בואי לקח (יותר נכון ג'ונתן ברנברוק, המעצב האומנותי), את עטיפת אלבומו המצליח Heroes והדביק על פרצופו ריבוע לבן ובו כתוב הטייטל החדש. מחזור? לא בדיוק. יותר נכון לראות בכך שלב נוסף בהשלמתו הממושכת של בואי עם הזמנים שעוברים.

בואי-נוסף-לכתבה

אחרי העטיפה ורגע לפני ששוחרר האלבום המצופה, שיר חדש הודלף – The Stars (Are Out Tonight). הפעם הצד הנוגע נמחק לגמרי והוחלף בסוג חדש של גלאם רוק בסגנון – 2013. האריזה גם הפעם תכוננה בקפידה. החל ממילות השיר שחוזרות ומציינות כי 'הכוכבים לעולם אינם ישנים', וכן אל הקליפ האדיר שליווה את השיר והיווה שלב נוסף בעידן הבואי החדש. המיניות עדיין שם, הרוקנרול עדיין שם, הסטייל עדיין שם ומלבד הזמנים נראה כי דבר אינו השתנה. דיוויד בואי חזר והמוזיקה שלו כרגיל בועטת. על החסרונות שהגיעו עם הגיל, ידע לחפות טוב מאוד בהפקה מפוארת ותפאורה מרהיבה.

האלבום עצמו, בגרסת הדלוקס, כולל – 17 שירים חדשים. כולם מצוינים. בדיוק כמו השיר הראשון, העטיפה, הקליפ, והמודעות החדשה. אין כל ספק כי מדובר באלבום מוצלח של בואי, ואחד מהאלבומים החשובים שראו ויראו אור השנה. בנוסף, המוזיקה גם אכן מצליחה לעמוד בסטנדרטים העצומים של הכוכב הוותיק. אז איפה הבעיה? נראה שהוא עסוק יתר על המידה בהתמודדויות עם הזמנים המשתנים והפרפקציוניזם האומנותי והמוזיקלי שלו. התוצאה – בעוד הוא מצליח להישאר רלוונטי, עדכני ולשמור על הקו העשיר שלו, השירים המעולים נשמעים כמו משהו שכבר בואי שר לנו פעם. לא ברור אם מדובר בליטוש יתר בסגנון שנות ה -80 שבוקעות מהלחנים או שישים ושש שנות חייו שנשמעות מבעד לקולו המחשמל. קשה וכמעט בלתי אפשרי לקבוע כי מדובר באלבום היסטורי. אחד אשר יכול להשתוות לגדולים והטובים מעברו (The Rise and Fall of Ziggy Stardust, Low, Hunky Dory, Let's Dance, Aladdin Sane, Diamond Dogs, Station to Station).

ואולי בעצם הבעיה לא טמונה דווקא בדיוויד בואי. אחרי הכל, אם אלבום שכזה היה רואה אור כרגע מידי אמן אלמוני, הרי שבין רגע היו מכתירים אותו לתגלית השנה. יכול להיות שהציפיות מאמן בסדר גודל כמו של בואי גדולות מידי בכדי שנקבל יצירה שהיא לא פחות ממופת. בסופו של יום, דיוויד בואי חזר עם אלבום מצוין.

Author: חן ג'אן זוהר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *