A ליסט: פשן-דוקס

בחודש הבא עתיד לצאת דוקו-האופנה שאנחנו הכי מחכות לו, ׳איריס׳, אשר במרכזו אייקונית הסטייל המפורסמת ביותר בניו יורק, איריס אפל בת ה-90. באורח לא צפוי מת בחודש שעבר במאי הסרט, הדוקומנטריסט המוערך אלברט מייזלס. שני האירועים הללו הם סיבה טובה לחגוג את הז׳אנר. כתבה ראשונה בסידרה ׳המדריך לבוהמיין המתחיל – כל מה שצריך לדעת כדי להשתלב בשיחות סלון׳. קבלו את האיי-ליסט של הדוקו-פאשן, השמות החמים של עולם האופנה שצריכים להכיר והסרטים שעשו עליהם.

1. ביל קאנינגהם – ניו יורק (2011)
דיוקן מרגש של הבמאי ריצ'ארד פרס, על צלם אופנת הרחוב המיתולוגי של הניו יורק טיימס, ביל קאנינגהם. ברנש במעיל גשם כחול, רכוב על אופניים, שבגיל שמונים ואחרי כמעט חמישים שנה של תיעוד רחובות ניו יורק, עדיין מתרגש כמו ילד כשהוא מוצא פריים טוב ברחוב – בין אם מדובר בהומלסים עוטי סחבות, מתלבשות עירוניות רנדומליות או סלבריטאי האופנה הכי גדולים של העיר. שום דבר בדמותו, הפשוטה עד כאב, של קאנינגהם לא יכולה להעיד על המעמד האדיר שיש לו בסצנת האופנה העירונית, על האירועים הנוצצים שהוא מבלה בהם כמעט מידי לילה ועל ההשפעה שיש לו על הסצנה.
רק עוד הערה: "כולנו מתלבשים בשביל ביל", הוא הציטוט הבלתי נשכח של אנה וינטור, שהוסיפה ואמרה ש"הכי גרוע אם הוא מתעלם ממך". בין שלל אושיות האופנה שמרימות לקאנינגהאם בסרט, אפשר למצוא את הצלמת המיתולוגית אדיטה שרמן, הדנדי הניצחי פטריק מק'דונלד והדוגמנית-שחקנית בת ה-80, המאדאם כרמן דל אוריפיס. כולם סלבריטאי ניו יורק מהמעלה הראשונה. איפה אפשר למצוא: אפשר לקנות את הדי-וי-די דרך 'אמאזון' בריטניה עבור 10 פאונד, או באייטיונס.

2. האוהלים The Tents(2012)
במשך שנים סצנת האופנה העולמית לא ספרה את ניו יורק, בטח שלא את שבוע האופנה שלה, עד שהגיעו האוהלים לבראיינט פארק בשנת 1993. במהירות השמורה לאמריקאים בלבד, הפך שבוע האופנה בעיר לאירוע החם ונסק לראש הרשימה העולמית של המקומות הנכונים להיות ולהיראות בהם בעונת התצוגות. ׳האוהלים׳ מספק הצצה זוהרת למאחורי הקלעים – הלעיתים גם פחות זוהרים – של שבוע האופנה בניו יורק וההיסטוריה שלו: החל משלב גיוס הכספים, דרך הפיכתו לאירוע ׳מאסט׳ בקרב התעשייה העולמית ועד לתצוגה האחרונה לפני המעבר למיקום הנוכחי שלו, לינקולן סנטר, בשנת 2010. מסלולי תצוגות, דוגמנים, מעצבים, אייקוני סטייל מקומיים, עורכי אופנה ואלפי אנשים שנותרים מחוץ לאוהלים, הם קצת מחומרי הגלם שללא ספק יגרמו לכם לרצות להיות שם, אם עד עכשיו לא חשבתם על האפשרות.
רק עוד הערה: בלי הרבה דרמה, אבל עם הרבה גלאם, מרואיינים לסרט כל קודקודי התעשייה, החל מפראן מאליס, האמא והמייסדת של שבוע האופנה בגרסתו הנוצצת, דרך מעצבי האופנה המזוהים עם ניו יורק, כמו דונה קארן, בטסי ג'ונסון וטומי הילפיגר ועד לעורכי אופנה כמו נינה גרסייה מ'מארי קלייר', מייקל מוסטו מה'ווילאג' וויס' וגלנדה ביילי מ'הרפרס באזר'. אבל הציטוט הבלתי נשכח הוא של סטפנו טונצ'י, עורך מגזין האופנה האמריקאי ׳W׳ שאומר, "מה שאנחנו מוכרים הוא חלום, לא בגדים". איפה אפשר למצוא: בצפייה ישירה. תעשו גוגל.

3. גיליון ספטמבר The September Issue (2009)
מי לא רוצה להיות זבוב על הקיר במשרדיו הנוצצים של 'ווג' אמריקה, לקבל הצצה למה שקורה במסדרונות הכי נחשקים בתעשייה, להבין את ההיררכיה, לגלות איך בוחרים תמונות להפקה ואיך מכתיבים לכולנו מלמעלה מה הם הצבעים הנכונים, אילו גזרות לרכוש ומה בארון שלנו הפך לפאסה? ר.ג'יי. קטלר, אחד מבמאי הדוקו היותר פופולאריים בארה"ב (׳חדר מלחמה׳), חדר לשם. הוא עוקב אחר הפקתו של גליון ספטמבר – החשוב, העבה, היקר והמכניס ביותר בכל שנה – ומספק הצצה כמעט אותנטית לאופן שבו המנגנון עובד. אך כמו שלעיתים נראה ש'ווג' הוא בסך הכל תפאורה בחייה של מלכת הקרח הבלתי מעורערת של עולם האופנה אנה וינטור, כך גם גליון ספטמבר של 2007 הוא רק תירוץ להצצה קולנועית לדמותה. השכילה להגדיר זאת טוב מנהלת הקריאייטיב של 'ווג דוט קום' קאנדי פראט פרייס, "ווג תמיד יהיה מנקודת המבט של אנה, 'ווג' הוא המגזין של אנה ואנחנו יודעים את זה. אנחנו שייכים לכנסיה הזו ואנה, הייתי אומרת, היא האפיפיור".
רק עוד הערה: זה הסרט המושלם לחזק את יכולות הניימדרופינג שלכם, רק הצטיידו בעט ודף: המו"ל טום פלוריו, המעצבת ורה וונג, המעצב הראשי של בית האופנה 'איב סאן לורן' סטפנו פילאטי, מעצבי העל ז'אן-פול גוטייה, אוסקר דה לה רנטה ופיליפ לים, עורכת האופנה של המגזין גרייס קודינגטון ועוד רבים שצריכים את 'ווג' כמו אוויר לנשימה. איפה אפשר למצוא: אם תרצו, תוכלו למצוא חלקים מהסרט ביוטיוב ובמלואו ב-VOD של הוט.

4. מדמוזל סי (2013)
היא המוזה של טום פורד, הסטייליסטית של הצלם מריו טסטינו והיתה העורכת הראשית לשעבר של 'ווג' פריז. קבלו את קארין רויטפלד. הגרסה הצרפתית והפחות מסוקרת של אנה וינטור. "כשאתה עוזב את ווג פריז אתה עוזב את הכתר שלך", היא אומרת בתחילת הסרט, העוקב אחרי נטישתה את מגדל השן הפריזאי והקמת מגזין משלה בניו יורק, כשהיא כבר סבתא לנכדה ובלי קמט אחד על הפנים.
רק עוד הערה: אם מישל אובמה ביקשה הקרנה פרטית בבית הלבן, כנראה שהסרט הזה הוא מאסט-סי גם עבורכם. איפה אפשר למצוא: חלקים מהסרט אפשר למצוא ביוטיוב ואת הגרסה המלאה שלו לרכוש ב'אמאזון'.

5. כשאמות תקברו אותי בברגדורף (2013)
חלק מהותי מנוסטלגיה, בעיקר נוסטלגיה של תרבות, הוא להיזכר בה עם כוסית וויסקי וסיגריה. תחשבו על הבוהמה הפריזאית של המאה שעברה, על העולם שבו מתרחשת הסדרה ׳מד-מן׳ וזה של ׳אימפריית הפשע׳. אי אפשר אחרת – אלכוהול וסיגריות. עכשיו דמיינו את הכלבו הכי יוקרתי בעולם, שקירותיו אוחזים בהיסטוריה בת יותר ממאה שנים של אופנה, שאירח את עשירי העולם והציג למכירה את הדגמים האלמותיים של המעצבים הכי גדולים. לקוחותיו שוטטו בין הקולבים, בשדרה החמישית בניו יורק, עם כוס קריסטל מלאה שמפניה וסיגריה עם פומית. זהו חלק מההיסטוריה של בית הכלבו 'ברגדורף גודמן' ויכול להיות אחת הסיבות לכך שהרבה נשים היו שמחות לפזר את האפר שלהן על רצפת המקום. הסרט מעביר את אותה תמצית של עושר ופאר ניו יורקי, מתחילת המאה שעברה ועד היום. את העבודה על חלונות הראווה הכי תיאטרלים ומפורסמים בעיר ואת התרבות שבתוכה הוא מתקיים.
רק עוד הערה: בטי הלברייך בת ה-70, מי שכנראה המציאה את המונח ׳פרסונל שופר' היא אולי אחת הסיבות העיקריות לראות את הסרט. היא כבר שלושים וחמש שנים מלבישה את מיטב הפאשניסטות של העיר, ובחדר המדידה שלה עברו כוכבות הוליוודיות, נשים ראשונות, נשות החברה הגבוהה ואלה שיכולות להרשות לעצמן בגדים באלפי דולרים. איפה אפשר למצוא: ב-VOD של הוט.

6. מחברות על ערים ובגדים (1989)
אין שום גלאם בסרטו הנפלא של וים ונדרס ('פריז, טקסס') על יוז'י ימאמוטו, גם לא פלאשים או זוהר שמאפיין את עולם האופנה, הסלבריטאות ועורכי המגזינים הנחשבים. רק דיאלוג בין אמן לאמן, קולנוען למעצב אופנה. הבחירה הזו של ונדרס, לייצר סרט חף מגימיקים שיסיחו את תשומת לב הצופה, מוכיחה עד כמה הוא מתייחס ברצינות ובכבוד הראוי למושא הסרט שלו. זו לא הצצה למאחורי הקלעים ולא חשיפתה של דמות לא נגישה, אלא ניסיון אמיתי להבין את אמנות עיצוב האופנה ומי שעוסק בה. הם דנים בצורה תוכן וצבע, מקורות השראה, סימטריה וזהות. בין הפומפידו בפריז לסטודיו של ימאמוטו בטוקיו, אוטוסטרדות סואנות ותצוגת אופנה ב'לובר', ונדרס עדיין מצליח לייצר מעין התבוננות אינטימית על הכאוס, הגודל, והגלאם.
רק עוד הערה: לפעמים לא ברור מה מניע יוצרים לעשות את הסרט הספציפי שהם בחרו לעשות. בתחילת ׳מחברות על ערים ובגדים׳ מספר ונדרס על חולצה וז'קט שרכש. במקרה היו אלה פריטים מהקולקציה של ימאמוטו. הוא מעולם לא שמע עליו לפני כן אבל החולצה והז'קט גרמו לו להרגיש מוגן. הם הזכירו לו את ילדותו ואת אביו, "המהות של הזיכרון הזה היה תפור בתוכם. מה הוא ידע עליי, הימאמוטו הזה?" הוא תוהה, "מה הוא ידע על כולם?". התחושה הזו, שהיצירה שאתה צורך יודעת עליך איזשהו סוד, היא-היא תמצית האמנות, ומאותו רגע ברור לגמרי למה הסרט הזה קיים. איפה אפשר למצוא: ניתן לרכוש את הדי-וי-די ב'אמאזון' או להשכיר עותק ב׳אוזן השלישית׳.

7. מקווין ואני (2011)
ב׳מקווין ואני׳, כמו בחייו של המעצב-כוכב הבריטי, אלכסנדר מקווין, יש את כל מרכיבי הטרגדיה: בן לנהג מונית שהגיע מפרווריה של בריטניה לעיר הגדולה, חייט ביום וחיית פאנק בלילה, תלמיד ב'סנטרל סנט מרטינס', (בית הספר הגבוה לעיצוב אופנה בלונדון), שתצוגת הסיום שלו – אז עוד קראו לו לי מקווין – השאירה הרבה פיות פעורים. מאותו הרגע היה ברור שמדובר בלא פחות מכוכב. מקווין החל לכבוש מהר מאוד את כל הפסגות האפשריות, כילד הרע של עולם האופנה הלונדוני, עד שבאמת היה לו הכל. וכשהיה לו הכל הוא הרגיש שזה לא שווה כלום. אפילו מותו – תלוי בארון הבגדים שבביתו – היה תיאטרלי כמעט כמו חייו והתאים בדיוק רב לקו האמנותי שלו. אבל כל זה לא היה מספיק כדי להפוך את הסרט הזה למאסט. הוא כזה בזכות העוצמה האמנותית של מקווין, הקדרות האסתטית של העיצובים שלו, התצוגות השערורייתיות והשואו המתמיד. זה שנמצא על הקצה. מקווין הוא תוצר של חיי הלילה של בוהמת השוליים באיסט לונדון בשנות ה-90, שזורה בנפש קודרת. את השילוב הזה הוא מצליח להביא אפילו למסלולי ההוט קוטור של בתי אופנה פריזאים כמו 'ג'יבאנשי' ולא מתנצל לרגע.
רק עוד הערה: מעניינת במיוחד היא מערכת היחסים שמקווין מקיים עם מי שגילתה אותו/ דחפה אותו/ היתה המוזה שלו ונטלה את חייה כשלוש שנים לפניו. פיגורת האופנה איזבלה בלאו. מהימים היפים שלהם יחד ועד לרגע בו היא מרגישה שננטשה על ידו ונופלת עמוק אל תהומות הדכאון, בלאו נשארת דמות מעוררת השראה שעומדת בזכות עצמה. לא יהיה מוגזם לומר, שהסרט היה הרבה פחות טוב אם דמותה היתה נעדרת ממנו. איפה אפשר למצוא: ניתן לצפות בו, ללא תרגום, ביוטיוב.

8. ולנטינו, הקיסר האחרון (2008)
בתחילת הסרט, באחד מהראיונות שהוא נותן לכתבים שבאו לסקר את תצוגת האופנה שלו בפברואר 2007, מצהיר ולנטינו שהוא יודע מה נשים רוצות! אנחנו מאמינות לו, כי מה שטוב לג'קי קנדי אונסיס, גרייס קלי, סופיה לורן ועוד אייקונים רבים – שחשקו בבגד הנושא את שמו – בטח שטוב גם לנו. ולנטינו הוא אולי הגלאם הקלאסי בהתגלמותו, מהות הקוטור. הסרט ׳ולטינו, הקיסר האחרון׳, מספר את סיפורו של בית האופנה ומייסדו, מהרגע שהיה רק בגדר חלום רחוק ועד שהגיע לפסגה העולמית. הסרט עובר דרך הסטודיו שלו אל מאחורי הקלעים של תצוגות האופנה, בוחן את הרחובות הרומנטיים של רומא ומגיע לביתו של ולנטינו – ונכנס אל חייו הפרטיים שלו ושל שותפו העסקי ובן זוגו בחמישים השנים האחרונות, ג'יאנקרלו ג'יאמטי. הוא משלב קטעי ארכיון, ראיונות והתבוננות מהצד. ונע בין ביטים גבוהים של אדרנלין לפני תצוגה, לבין רגעים קטנים ואינטימיים של היזכרות.
רק עוד הערה: הראיון בפתיחת הסרט לערוץ טלוויזיה אמריקאי, הוא אולי תמצית מהותו של ולנטינו. "אני אוהב יופי", הוא אומר למראיינת. "אני אוהב נשים יפות, כלבים יפים, רהיטים יפים. אני אוהב יופי, זו לא אשמתי. ואני יודע מה נשים רוצות". "מה הן רוצות?" היא שואלת אותו. "הן רוצות להיות יפות". ככה, פשוט. איפה אפשר למצוא: ביוטיוב.

Author: מערכת פרימדונה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *