מוטב היה להשליך את המטבע ברחוב: על בוב דילן ופרס נובל | דוד סורוצקין

מאת מערכת פרימדונה

'המחבר צריך אפוא לסרב להפוך את עצמו למוסד, גם כשזה קורה בנסיבות המכובדות ביותר'. ז"פ סארטר, נימוקים לדחיית פרס נובל.

לבוב דילן זכויות רבות. משורר, מוזיקאי ומבצע בחסד שהיווה צינור לציפתם ולמיצובם מחדש של מסורות מוזיקליות עממיות בארצות הברית. יוצר ששינה את המוזיקה הפופולרית ושהשפעתו פרושה בכל העולם, עד שכיום שוב בלתי אפשרי לדמות את המוזיקה ואת השירה המולחנת מבלעדיו. גם כטרובדור וכזמר מבצע אין שני לדילן והוא ניצב, לצד ז'אק ברל, אום כולת'ום, סטליוס קזנג'ידיס ועוד קומץ בודדים, כדמויות שהפכו את העולם לנסבל יותר, בזקקם את הסבל והאהבה האישיים והקיבוציים, לכדי נחמה ותקווה.

התעלמותו של דילן מועדת פרס נובל לספרות בשבועיים הראשונים לאחר זכייתו, נדמתה כנדבך נוסף שהוא עתיד להוסיף ליצירתו המפוארת, והקנונית ממילא. כהצהרה על אי האפשרות למסד את היצירה ועל נלעגותו של פרס נובל כשלעצמו. שהרי מה הוא פרס זה? מוסד הנשען על קונספט ליברלי וכלכלי בעייתי, ומערבי במובהק, של התקדמותם המתמדת של הידע והיצירה האנושית בזכות מאמציהם של יחידים. מוסד שנוסד על ידי תעשיין וכימאי עשיר ואכול חרטה, שבא למצב את היצירה האנושית, שאינה ניתנת למיצוב, באמצעות הכרה גורפת, שמגיעה אחרי הכרה קצת פחות גורפת שקדמה לה.

image

באמצעות מתן פרס נובל, החברה, המגולמת כאן באמצעות ייצוג פוליטי מובהק – שוודיה והאקדמיה השבדית – מעניקה הכרה ליחידים; היא חותמת אותם בחותם המיסוד בעודה מאששת בכך את כוחה וסמכותה על פני אותם יחידים. כך, כבכל פרס, ההישג האישי הופך במובהק לבבואה של המוסדות החברתיים הנותנים לו גושפנקא. בנקודה זו בדיוק מבטא פרס נובל את חיסול אפשרויות הביקורת, האלטרנטיבה, האחרות והזרות – היסודות החשובים ביותר של יצירה ומחשבה חופשית.

סארטר סירב לפרס כי לא היה מעוניין להיות כבול לייצוג הסמלי, החברתי והפוליטי שלו. לגבול שהוא בהכרח מסמן. הוא לא היה מעוניין לצמצם את יצירתו ואת ריבוי ריבודיה ומשמעויותיה, לכדי הצהרה מוסדית המאשרת את חשיבותה, באמצעות האישוש החוזר של הגוף המעניק אותה. סארטר היה גם מודע, כפי העולה מדבריו, לא רק לאופי המוסדי של הפרס אלא גם לאופי הפוליטי הגושי המובהק שלו.

thelyrics2016

התעלמותו של דילן מן הפרס נראתה תחילה כהצהרה על גבולות אפשרותו של המוסד להעניק הכרה. על אי האפשרות לכמת את היצירה. למרות שזו מתגלמת תמיד, וממילא, במוסדות, השולטים כלכלית באפשרויות המרד, שברגיל מסתיימות בתבוסה. למן המו"לים, האולפנים וחברות התקליטים, דרך חלוקת העבודה (division of labour) שבתעשייה, הכוללת את הפקתם של חומרי הגלם ומיזוגם עם קניינים רוחניים שהוסדרו על ידי 'שומרי סף', ועד למרחביה המצמיתים של הפרסומת, המתרגמת את היצירה לעוד כסף.

לכן בתוצאה הסופית רבה האכזבה מהתנהלותו של דילן. מוטב היה לו לקבל את הפרס מלכתחילה או להוסיף ולשתוק. הדיבור מצומצם ומצריך מחשבה עמוקה ואילו אפשרויות השתיקה אינסופיות. לכן אלוהים שותק. אפשרויות הדיבור במקרה זה מצומצמות כאפשרויותיה של המטבע המושלכת ל iTunes על מנת לרכוש עוד שיר של דילן. מוטב היה להשליך את המטבע ברחוב ולקבל שתיקה בתמורה.

ועניין נוסף על אישיותו של דילן באמצעות השוואה קטנה. סטליוס קזנג'ידיס היה מהקולות הגדולים של המחצית השנייה של המאה העשרים, ולא רק ביוון. כשהיה בן 13 אביו, חבר במחתרת היוונית, עונה ונרצח. אולי בגלל זה כל ביצועיו רוויים בכאב שעבר זיקוק והיה לכלי הבעה קולקטיבי, כלל-יווני, על האבדן הנורא שבכל רגע שבו אנו קיימים ונושמים. דמותו אינה חפה מבעיות, כולל הצהרה אנטישמית למחצה בעקבות סכסוך עם מפיק ממוצא יהודי, אולם קזנג'ידיס העניק קול לאומללים וחסרי כול, וכשמת התאבלו עליו יוונים בכל העולם כאילו איבדו את אביהם ומנחמם. כך גם בישראל, שכן מבלי משים סייעה המוזיקה של קזנג'ידיס ודרכי ההגשה החד-פעמיות שלו (בין השאר המבצע המקורי של 'אלינור': 'איפרכו', או 'אני קיים', במקור היווני), לפריצתו של ז'אנר מוזיקלי מודחק, שביטא שכבה אתנית חברתית שעברה התעללות מוסדית.

מסופר על קזנג'ידיס שלמן אמצע שנות השישים ועד מותו, למרות מעמדו הקנוני, סירב להופיע בקונצרטים ובמועדונים במחאה על הניצול בתעשיית המוזיקה ביוון. דילן יכול היה להיות כזה אבל הוא אינו, ויש הרבה דוגמאות שממחישות זאת. כולל התנהלותם הנוקשה והאנכרוניסטית משהו שלו ושל חברת סוני בנושאים של זכויות יוצרים והשמעה של יצירותיו ברשת. זה בסדר גמור. זכותו. זה מתיישב היטב עם התרגשותו מהפרס, לפי ציטוט דבריו בדיילי טלגרף, ועם אי יכולתו לוותר בסופו של יום על חותמת הוועדה השבדית, שניתנה לו ממילא, ועל סכום כסף שווה ערך לדירה בינונית במרכז תל אביב.