מניפסט נגד אהבה

Spread the love

כמידי שנה, לקראת אירועי ט"ו באב או ולנטיינס דיי העולם כולו מוצף ביצירות דביקות שמדברות על אהבה. למעשה, אין שום צורך באירוע, נראה שהכרזות אהבה פומביות הן מבחינה סטטיסטית הכוח שעומד מאחורי מירב היצירות מכל הסוגים. הרבה יותר מחיבה לאל, או מצב חשבון הבנק, אהבה שולטת בכל פלטפורמה ומהווה את רוב מה שמעסיק אותנו ביום יום אם להאמין לכל המאסה התרבותית והחברתית שעוטפת אותנו, ואנחנו לא. בעינינו אהבה דומה יותר להכלאה בין שפעת, בגלל תחושת האי נעימות הכללית, בעיות השינה, וחוסר היכולת לחשוב באופן הגיוני, להפרעה כפייתית בגלל אותן סיבות, פלוס חוסר היכולת להתעסק במשהו אחר. לכבוד החג הכנו רשימה שתעזור לכן או לכם לראות את הסדק בתוך אותו מושג דביק וחמקמק, כדי שתוכלו להמשיך בחייכן מבלי להרגיש שפספסתן משהו.

woolf

Bad romance
ליידי גאגא גאונית מהסיבה הפשוטה, שכמו שמה שלקוח מאותה תנועה אמנותית שדגלה בסוריאליזם קיצוני שלא עוצר לחשוב על שטויות כמו היגיון, היא לוקחת את הפופ המשונה למחוזות מעט מוזרים יותר מהרגיל. כאשר את שרה לעצמך את הפזמון, וחשה את הרגש המפעפע שמסמן לך שאת תקועה, כמו כל אחת אחרת במערכת יחסים הרסנית, למעשה את נותנת יד לממתק פופ מורעל שמדבר על, ובכן, שום דבר בעצם. אך אם היה צריך להעניק לו משמעות, סביר להניח שזו הייתה שאין משמעות בפופ, באהבה, או בשירי אהבה. אחרת איך היה אפשר להסביר שורות כמו 'אני רוצה את האימה שלך, אני רוצה את העיצוב שלך, כי אתה פושע כל עוד אתה שלי' או 'אני רוצה את הפסיכו שלך, את המקל האנכי שלך, אני רוצה אותך במראה האחורית שלי, בייבי אתה חולני?'. גם אם היא מתכוונת באמת למשהו מכל זה, זוהי הוכחה לכך שאהבה היא דבר די נורא ביסודו.

מי מפחד מורג'יניה וולף?
נכון, ורג'יניה עשויה להיות מאיימת מעט, אך לא כמו הסרט הזה שנעשה על פי מחזה של אדוארד אלבי. אתן מכירות את סרטי האימה האלו שבהם מקור הפחד הוא מקום, נגיד בית רדוף רוחות, ואז זוג אחד נכנס וחווה את האימה, לא שורד, ואז הסרט מסתיים בסוג של מחזוריות, נגיד שהזוג הבא נכנס. אז זו בערך העלילה. זוג מבוגר יותר, שכנראה אין לו מה לעשות מלבד להמציא משחקים סאדו מזוכיסטיים, רק בלי המין, כופה את הפסיכודרמה הקשה על זוג צעיר ומאוהב, שחושב אולי כמה זה נורא. זוהי תעודת עניות לכל האופטימיזם המתפרץ של אהבה בתחילת דרכה. מה שהופך את היצירה הזו למופתית כל כך היא לא שהמבוגרים יותר נתקלים בקיר הריאליזם הקשה, אלא זה שכל הדמיון בנוגע לעתיד ולעבר מקבל פיתול אכזרי. פתאום גברת וולף לא נראית מאיימת כל כך אל מול זוגיות בורגנית מרה.

טיטאניק
יש כאן סוגיה קשה ומהותית, בנוגע למה נורא יותר, הסרט או שיר הנושא של סלין דיון. נתחיל מהסרט. האהבה הגדולה ביותר נשארת בלתי ממומשת, זהו השקר הלוגי הגדול ביותר. בדומה ל'הם חיו באושר ובעושר', נאמר כבר בכל כך הרבה גרסאות מה הבעיה המהותית של לדלג על כל חלקי היום יום, ולהתחיל רק במפגש, בנשיקה או במעשה הצלה. רומיאו ויוליה למשל, דמיינו אותם בגיל ארבעים, אין להם חברים משותפים, המשפחות שלהם שונאות אחת את השנייה, הם מבודדים חברתית וכבר מזמן לא מזמרים אחד לשני מתחת למרפסת. רומן לא ממומש זו מלכודת נפוצה למדי. תחשבי על כל אישה שהולכת תמיד על גברים לא פנויים פיסית ורגשית, או על סידרת 'דמדומים'. 'אני אוהבת אותו אבל הוא נשוי' או במקביל 'אני אוהבת אותו אבל הוא איש זאב' וכיו"ב. כל אלו הם תירוצים דה פאקטו. אם הוא איש זאב, תמצאי דרך להיות איתו, תעזבי אותו, או תשתקי. זוג הנאהבים האובדניים לא המציא את הגלגל, אבל הם בהחלט היו חלק מרכזי בחישורים שלו, כך גם שני המעצבנים מטיטאניק. האם הגברת העשירה הייתה באמת מתחתנת עם החתיך העני? התשובה היא לא. חתיכים עניים טובעים עם הספינה, בעוד גבירות קונות את מקומן בסירת ההצלה האחרונה שנשארת. השיר הוא הקרשנדו של כל הקשקוש השמאלצי הזה. הוא רומנטי באותה מידה שלאכול גלידה במיטה בשתיים בלילה זה רומנטי. שניהם מהווים קלישאות. לא שאנחנו נגד, אבל חשוב לשמור על מידה מסוימת של מודעות עצמית למניפולציה שמפעילים עלינו כאן. 'קרוב, רחוק, איפה שלא תהיה אני מאמינה שהלב ממשיך, שוב אתה פותח את הדלת, ואתה בליבי, וליבי ימשיך עוד ועוד'. כן גברת, זה מה שלבבות עושים, לפחות עד שהם קופאים אחרי שהספינה נתקעה בקרחון.

משפחת איגלסיאס
ניסינו לקבל מידע מלוכלך על חוליו דרך ויקיפדיה, משהו על כמות הנשים שבורות הלב, והילדים הלא חוקיים, ההתנכרות לאנריקו המסכן וכולי. אך כל מה שמצאנו שם זה פרטי טריוויה חשודים כמו אהבתו לכדורגל, ולבישול תוניסאי. למעשה, הערך שלו נראה כמו עמוד מעורר חדש בג'י דייט. אהבה זה קצת כמו במטריקס, אם אי פעם קניתן למשל כרטיס ברכה ודמיינתם לרגע איך הבוס צועק על המעצב 'לא ! תעשה את זה יותר קיטשי', כך למשל אנחנו מדמיינות את אופן הכתיבה וההלחנה של אימפריית הסליז הספרדית הקטנה. האב נראה כאילו הוא יצא מתוך מיכל ספריי שיזוף, והבן, טוב, אולי היינו עושים אותו, אבל רק מרחמים. בכל מקרה שניהם מקרינים את התחושה שרומנטיקה היא שקר גס ושזמרים יכולים להיות סוכני הנסיעות או מוכרי המכוניות המשומשות של הקונספט המפוקפק הזה

סיטקומים
האבא נכנס לחדר, שהוא מורכב מתפאורה מלאכותית. הקהל, או מכונת צחוק משמיעים רעש. הוא מעיר משהו נבזי, האם מחייכת לעומתו. שניהם עתידים להיתקל במצבים משעשעים שבסופם הכל יוחזר למקומו. יהיו בדיחות רצות שקשורות לאופי המשתתפים, הסטטוס קוו, ממש כמו בפוליטיקה המקומית ישמר בקנאות לא רציונלית. הסיטקומים עונים על פנטזיה אישית וקולקטיבית שנוגעת בצורך שלנו לקהל. ממש כמו תוכניות בישול. המחשבה שיש מישהו שצופה בפעולות שלנו מאפיינת חלק משלב התפתחותי. האמת היא שהעדים היחידים לקומדיה של חיינו הם אלו שנמצאים בהם, ואלו תמיד אינם אובייקטיביים ולא יכולים ליהנות מההומור בגלל התפקיד שהם משחקים.

Author: שחר סריג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *