מרמת גן דרך סרילנקה ועד לקטאר – סיפור אהבה

מאת ליאורה סומק

ליאורה סומק עזבה את הקרמים והליפסטיקים וכתבה סיפור אהבה אמיתי, פייר מרגש

 

ח' חזרה עמוסה חבילות גדולות. הן נתלו על כתפיה הצרות וכמעט הסתירו את פניה שהזדקפו מרום 1.55 הסנטימטר שלה. מה קנית? לא הסתרתי את סקרנותי. ציוד לבית החדש שבונים לי. רוצה לראות תמונות? ותוך כדי התארגנות שלפה את הנייד. ד' סיננה: היא אף פעם לא מראה לי.

בואי, סבתא, אמרה בחינניות וחשפה שיני תירס, אראה לך גם, ומיד הועלו תמונות של בית מודרני בן שתי קומות, גדול-מימדים בשלבי בנייה אחרונים. מזל טוב, פרגנתי, בעודי חוששת שהיא תעזוב ואנו נצטרך לחפש מטפלת חדשה. היא כמו קראה את מחשבותיי. יש עוד זמן, הסמיקו לחייה השחורות. י' מחכה לי. רק התארסנו.

איך הכרתם? לא התאפקתי.

נאכל קודם, זה סיפור ארוך. וכך, תוך כדי אכילת קובה במיה בדירה עיראקית ברמת גן, היא גוללה את סיפורה: צפירת השבת מבני ברק השכנה נשמעה לפני חצי שעה, ושקט מיטיב השתרר בבית. אספו את סבתא לארוחת שישי וח' יכלה להתרווח בחדרה מול הטלוויזיה שזימרה איצ'יקידנה. היום הזה התארך יותר מהרגיל, אולי בשל הציפייה לשיחה שחיכתה לה כל השבוע. ריימונד יתקשר היום. היא מכירה את צחוקו, את גלגול עיניו כשהוא מסמיק, את סודותיו הכמוסים. הם מכירים מבית הספר, מהשכונה, וחוסכים כסף לחתונה. כן, הם מדברים הרבה בווטסאפ ובפייסבוק אבל בשישי הם מתחברים לסקייפ. בשמונה בדיוק נשמעה המנגינה המסתלסלת שסימנה את תחילת ההתרגשות. הקול העמוק נשמע יחד עם התמונה המרצדת. הנשימה נעתקה ואז הוא אמר ללא ברכות פתיחה: 'יש לי חדשות. פגשתי מישהי. אנחנו מתחתנים עוד חודש'. כמה הייתה נותנת כדי למחוק את הרגע הזה. לשנייה חשבה שחלמה. החינוך האריסטוקרטי שקיבלה וגאוותה סיכמו מהר את השיחה. ענתה לו 'בהצלחה', וכיבתה את המכשיר. 6 שנות חברות ואירוסין נמחקו באותו רגע.

 

למה לבכות לכרית אם אפשר להסתיר עם אקססוריז

למה לבכות לכרית אם אפשר להסתיר עם אקססוריז

 

חודשים בכתה לתוך הכר. ביבבות קורעות לב הרטיבה את הציפית הכתומה. להורים התביישה לספר, אבל כשהתקרב מועד הביקור השנתי בסרילנקה סיפרה לאמה, ומאותו הרגע ציפתה רק להגיע אל בין זרועותיה המנחמות.

את יום הנסיעה לא תשכח. חיכו לה 24 שעות מתישות בדרך ו-3 טיסות המשך. כשנחתה בקטאר המומה משינה טרופה הגיעה למסוע לקחת את המזוודה – זו, שלוותה מד', בתה של סבתא, זו המלאה בכל המתנות שקנתה להורים ולשלושת אחיה וילדיהם. כל המזוודות כבר נאספו ושלה לא נמצאה. היא פנתה לשירות איתור מזוודות, מילאה את הטפסים המבוקשים ושוחחה בטלפון עם נציג חברת התעופה. האנגלית המשובחת שבפיו פגשה את זו שלה אבל המבטא ההודי הסגיר את שניהם וחיש מהר עברו לדבר בשפת המולדת. קולו הנעים הרגיע אותה. הוא קיבל את כתובתה למשלוח המזוודה והיא אף מסרה לו את מספר הטלפון בביתה. עודף אינפורמציה רק עוזר במקרים כאלה, חשבה, והמשיכה בדרכה למשפחה המחבקת בסרילנקה. אך גם יום למחרת הגעתה המזוודה לא הגיעה והיא מצאה את עצמה מצלצלת שוב לאותו קול חמים ששאל בנימוס למטרת ביקורה ומה היא עושה בחיים תוך כדי בדיקה במספרים קטלוגיים וברקודים של מזוודות אבודות. כך חלפו 5 ימי הביקור, השיחות עם נציג השירות התארכו ורק ביום השישי יום לפני חזרתה ארצה, הגיעה תיבת סנטה קלאוס. המתנות הגיעו ליעדן. בעצב נפרדה מאמה המחבקת ואביה הסיע אותה ואת המזוודה המלאה מכל טובה של סרילנקה מתנות למשפחת סבתא.

החזרה לעבודה והניתוק החדש מהמשפחה גבה דמעות רבות. אף אחד בסביבתה הקרובה והרחוקה לא ידע על כך, אבל הכרית הייתה סופגת הכל. לאחר כחודש כתבה לה אמה: מישהו התקשר, אמר משהו על מזוודה. שאל אם יכול לדבר איתך. היא ניחשה את ההפתעה בפניה של האם אך לא שיתפה פעולה ובקול אגבי ענתה: אמרי לו שיפנה אלי בפייסבוק. אמרה, והחסירה פעימה.

 

לא רואים אבל הלב שבור

לא רואים אבל הלב שבור

 

בקשת החברות בפייסבוק הגיעה תוך פחות מחצי שעה וכבר באותו יום מצאה עצמה בכל רגע פנוי בודקת אם קיבלה הודעה חדשה. משם עברו לווטסאפ, המילים זרמו והלחיים להטו. היא מיהרה להוריד את הקילוגרמים שהעלתה בחודשי ה'אבל' על האהבה האבודה. תמונתו שהתחברה לקול הגברי והחמים על צג הטלפון מצאה חן בעיניה. אמנם לא דומה לי' השרירי אבל החליפה של חברת התעופה הקטארית השלימה את המראה האלגנטי והוסיפה לו נקודות.

ד' התלוננה על היעדרותה מסעודת הבוקר (זה הזמן שהיה מצלצל לפתוח לה את היום בדמותו), והיא הייתה מגיעה לשולחן ומגישה את הטוסט בחמאה פזורת נפש.

עברו מספר חודשים ומועד הביקור השנתי בארצה התקרב. ההורים המודאגים מגילה המתקדם שלחו הצעות מחתנים מיועדים והיא הדפה אותם בעדינות, מרגיעה שהיא חוסכת כסף ויבוא היום בו תינשא ואז כל בני הבית יחיו ברווחה. חודשיים לפני מועד החופשה נסעה לתחנה המרכזית ורכשה כרטיס טיסה לסרילנקה. באותו ערב צלצלה אמה. קיבלנו הצעת שידוך מבחור מוצלח. את חייבת להחליט, פסקה.

למחרת בבוקר, כשהדייל מקטאר התקשר, סיפרה לו בביישנות את הבשורה. הוא לא הסס לרגע. 'אבל את מיועדת לי', אמר. תתחתני איתי. היא לא יודעת מאיפה באה לה התעוזה כשאמרה בקול את ה'כן' שציפה לו. מאותו רגע ספרה את הדקות עד הנסיעה להורים ההמומים שכללה עצירה בקטאר.

הם סיכמו שיפגשו בשדה התעופה, ומשם ייסעו ביחד לסרילנקה.

הוא חיכה לה ליד מסוע המזוודות והיא זיהתה אותו מרחוק. גבוה ושרירי יותר ממה שדמיינה.

רגליה נשאו אותה בריחוף. הוא פנה לעברה מבין כל האנשים שצבאו על המזוודות וחיוך רחב כבש את פניו ועיניו זהרו. כשסוף סוף נפגשו עומדים זה מול זו מבלי לגעת היא פנתה אליו וללא הקדמות ואמרה: הנה אני, אתה יכול להתחרט. זה הזמן. אולי לא התכוונת, אולי לא ציפית לאחת כמוני. בביישנות הוא אסף את ידה, אחז בה בחוזקה והוביל אותה עם המזוודה מחוץ לאולם הנוסעים. היא לא זוכרת את השעות שעברו עד עלייתם לטיסה לסרילנקה ביחד. היא רק זוכרת את עיניו הנעוצות בה באושר. כעבור חמישה ימים הם התארסו בחגיגה גדולה בבית הוריה.

 

איבדה מזוודה מצאה דייל

איבדה מזוודה מצאה דייל

 

בתום הביקור, נסעו יחד לקטאר, שם הוא המשיך בעבודתו והיא המשיכה לרמת גן נושאת את המזוודה העמוסה קרוב לליבה. עד הפעם הבאה, לחשה לעצמה. עד הפעם הבאה.

נ.ב.

לפני חודש זה קרה. חודשים של הכנות לקראת החתונה הגדולה והחינה שקדמה לה. היא הייתה יפהפיה זוהרת. הזוג בילה כמה שבועות ונפרד לעוד שנת חסכון. הוא לקטאר והיא לחיבוק שלנו. המזוודה הבלויה מאופסנת בחדר. מצפה לפעם הבאה.