'ניקו 1988' עכשיו בפסטיבל הקולנוע בירושלים - מגזין פרימדונה - אופנה, לייף סטייל, תרבות, ביוטי, אוכל

'ניקו 1988' עכשיו בפסטיבל הקולנוע בירושלים

מאת נורית קידר

'הייתי למעלה, הייתי בתחתית, בשני המקומות אין תכלית' אומרת ניקו, מוזה וחברת ההרכב 'הוולווט אנדרגראונד' בסרט שנעשה על שנותיה האחרונות. המפיקה והבמאית נורית קידר עם הרגע הכי עצוב בפסטיבל הקולנוע ירושלים

 

Trine Dyrholm, השחקנית הדנית הפנומנלית בהופעה בלתי נשכחת בסרט זוכה פרס אוריזונטי בפסטיבל ונציה, 'ניקו 1988'. הביוגרפיה המסתורית על השנים האחרונות של אישה שלא רצתה להיזכר כמוזה של לו ריד. 'ניקו', הזמרת מלהקת 'הוולווט אנדרגראונד' הלהקה הבלתי נשכחת שהיתה בשיאה בחצי השני של שנות ה60. הזמרת הרוקיסטית, הגותית, הבלונדינית היפהפייה שהייתה המוזה והשחקנית בסרטיו של אנדי וורהול  ושל פליני  בסרטו 'לה דולצ'ה ויטה'.

סרטה של Nicchiarelli אינו סיפור של אישה עצובה בשנות הארבעים שלה – אם בכלל, זה סיפור של אישה שמאושרת כל כך כשהיא בלתי נראית, שעושה כל שביכולתה כדי להאיץ את התהליך. הסרט מתמקד בשנים האחרונות לחייה מ – 1986 ועד ל- 1988. ניקו של השנים האלו היא בת 47, בשיער שחור פרוע, שקיות שחורות מתחת לעיניה ופצעים מדממים סביב חורי מחטי מזרקי ההרואין ברגלה. במכנסי עור שחורים, מול המיקרופון במשקפי שמש שחורים, בידה האחת סיגריה, בידה השניה כוס משקה, שירתה נשמעת חלולה, הדיבור שלה גס ובוטה. היא מסרבת להביט אחורנית, היא לא נותנת לעצמה שום סיבה לחפש אחורה, רק ההרואין הוא הדבר היחיד שמשאיר אותה כרגע. 'באמת כבר לא אכפת לי מהמוזיקה, הייתי למעלה, הייתי בתחתית, בשני המקומות אין תכלית יש רק ריקנות'.  

בשנת – 1986 היא לא רוצה את שם הבמה שלה 'ניקו' , לא רוצה שיזכירו את הבלונד ולא את לו ריד. היא דורשת מהמפיק שלה שיקרא לה בשמה האמיתי. 'ניקו' נולדה בגרמניה בשם כריסטה פּאפגן, זה השם שהיא מעדיפה כשהיא יוצאת לסיור ברחבי היבשת. השנה מתגלגלת והיא מדשדשת ממופע עלוב אחד למישנהו. בדרכים היא מנסה לקבל אישור לראות את בנה אותו לא ראתה 20 שנה. ארי, בנה מאושפז במוסד גמילה. הרגעים היפים והנוגעים ללב בסרט הם רגעי המפגש ביניהם כשראשם נשען האחד על השני. ארי בנה נולד ממערכת יחסים עם השחקן אלן דילון. הילד בן השלוש שהסתובב על במות הופעותיה בעודו שותה משקאות חריפים מכל כוס שנקרתה על דרכו, נלקח על ידי ההורים של אלן דילון לפריז שם הוא אומץ על ידם רשמית. ניקו מוציאה את בנה המסומם מהמוסד, אל  תוך  הוואן  הדחוס בחברי הלהקה.

velvet underground

velvet underground

 

הלהקה שנודדת איתה בדרכים לא סובלת את ניקו המקללת, הבוטה שדופקת על שולחן ארוחת הבוקר 'תביאו לי הרואין' למול עיניהם הנדהמות של אורחי המלון בפולין הקומוניסיטית. ניקו ובנה חווים את ההרואין עד להתפוצצות הגדולה. ניקו של שנת – 1988 היא אישה בלתי מתפשרת, לא מתנצלת על עברה, בלי אפשרויות עתידיות. המבע הקולנועי של הסרט, בזכותו של הצלם  Crystel Fournier, שהדגיש בתאורות נכונות את האווירה החשוכה והמלנכולית של שנות ה- 80 היא נפלאה ושואבת את הצופה לתוכה. פס הקול מורכב ברובו משיריה של 'ניקו' משנות ה- 80.

 

ניקו בשנות הגלאם

ניקו בשנות הגלאם

בשנות ה-70, הקליטה שלושה אלבומים: Desertshore – The End – June 1. את כל שלושת האלבומים הפיק ג'ון קייל שגם השתתף בנגינה. באלבום Desertshore התארח המוזיקאי בריאן אינו. כמו כן בשנות ה-80, הקליטה ניקו שני אלבומים; את הראשון הוציאה בשנת 1981 Drama of Exile – אלבום ששילב מוזיקת רוק עם מקצב מזרח – תיכוני. אלבומה האחרון של ניקו יצא בשנת 1985 ונקרא Camera Obscura, אלבום זה כלל מוזיקה ניסיונית ברובה בעלת גוון ג'אזי. ב- 18 ביולי 1988, במהלך חופשה עם בנה ארי באיביזה, נפטרה ניקו בעקבות התקף לב,בו לקתה במהלך רכיבה על אופניים, שגרם לנפילתה ולפגיעה אנושה בראשה. ניקו נטמנה בבית הקברות בו קבורה אמה, בברלין שבגרמניה.

כרזת הסרט

כרזת הסרט

בפסטיבל הקולנוע בירושלים בתאריכים  26.7.18- 4.8.18