על הדיכאון

Spread the love

 'הוא מסתגר, אוטם חלונותיו, מגיף תריסיו מפני זיוו של אור ובעיצומו של יום בורא לו לילה' כתב ויליאם שיקספיר במחזה רומאו ויוליה והפליא לתאר את הדיכאון. משה מנשהוף, בספרו "רגש והרגשה", מזקק את שייקספיר ומנגיש לנו את הנושא

 

 

נהוג לקרוא בשם דיכאון (depression) לירידה במצב רוח, דכדוך, שהם, בדרך כלל, חלק משגרת החיים הנורמלית אצל רוב האנשים. לעומתם, קיים הדיכאון הקליני. ברצף שבין שני הקטבים נמנות עוד הפרעות המתבטאות במצב רוח ירוד, כגון תגובה דיכאונית למצבי לחץ, הפרעות דיכאוניות על רקע שינויים גופניים פיזיולוגיים בעקבות מחלה (דיכאון אורגני). ביטויים אחרים של דכדוך או דיכאון הם דיסתימיה (עגמומיות ודכדוך קבוע ומתמשך), דיכאון שלאחר לידה, ודיכאון עונתי.

 

 

דיכאון עונתי, שכיח בדרך כלל באזורים ששורר בהם חורף ארוך, ובעיקר בעונת החורף. הוא ניכר בירידה בכמויות המוליך העצבי דופמין, שנגרמת בשל החשיפה המעטה לאור. כמו כן, ייתכן כי עלייה ברמת ההורמון מלטונין, שאחראי על ויסות זמני שינה וערות, מפריעה לייצור הכמויות הסדירות של המוליכים העצביים סרוטונין ונוראדרנלין.

 

המושגים דכדוך ודיכאון (ואף דיכאון קליני) מתייחסים לאותה תופעה אך בדרגות חומרה שונות, ובעיקר במשכי זמן שונים. באופן כללי אפשר לומר כי הדכדוך הוא מצב זמני וחולף, ואילו דיכאון קליני הוא מצב מתמשך.

תחושת דכדוך או דיכאון עשויה להתעורר בעקבות אירועים לא נעימים כגון כישלונות אישיים ומצבי אי-ודאות; בעיות בעבודה ובעיות כלכליות; שכול או חוויות אחרות שקשורות למותו של אדם קרוב; בעיות במערכת יחסים בין בני זוג, לרבות פרידה. תחושות הדכדוך מתלווה לעיתים למחלות שונות כגון מחלת אדיסון, מחלת הנשיקה, האטה בפעילות בלוטת התריס ועוד. הדכדוך מוכר לאחר לידה או בגיל הבלות. כל אלה תלויים באופן שבו האדם תופס אירועים אלה. יש לציין שלא כל אירוע שנתפס כשלילי, גורם לדכדוך.

הדכדוך משול לשטח בוצי שמקשה את ההליכה ואפשר שאדם ייתקע בו. נושא שמביא לדכדוך עשוי להמשיך להעסיק את האדם ולהפריע לו בתפקודו ובחשיבתו, אם כי בדרך כלל העיסוק הזה אינו ממוקד. בדרך כלל כעבור זמן מה, נושאים אחרים יפציעו ויאכלסו את מרכז התודעה של האדם והוא ייחלץ בהדרגה ממצבו הדיכאוני. כלומר, יוצמחו בדידים (יחידות משמעות שבתודעה) בנושאים מגוונים ובהם טריגרים שיעוררו רגשות והרגשות אחרים והדכדוך ילך וייעלם. דכדוך שאינו חולף בזמן סביר, נחשב הפרעה נפשית שמכונה דיכאון קליני (major depression). לדיכאון קליני תסמינים חמורים והוא עלול להימשך זמן רב.

 

רגש והרגשה | ספרו של משה מנשהוף

 

אחד המאפיינים של דיכאון קליני הוא מלנכוליה. המלנכוליה היא השתלטות הלך רוח של עצבות על הנפש מסיבה שאינה גלויה, בניגוד לעצבות הנובעת מסיבה גלויה, כגון אבל על אובדן אדם יקר. מלנכוליה מופיעה אצל אנשים הסובלים מדיכאון קליני, אבל לא אצל כל אדם הסובל מדיכאון קליני תופיע מלנכוליה. לחלופין, מלנכוליה עשויה להופיע גם אצל אנשים שאינם דיכאוניים. אחד התיאורים האופייניים לאדם שסובל ממלנכוליה הוא ניתוק מהחוויה העצמית, תחושה כאילו חייו רחוקים ממנו.

 

מלנכוליה מתורגמת "מרה שחורה" ומקורה ביוונית (μελας, melas "שחור" – χολη, kholé "מרה") ולעיתים היא משמשת כמילה נרדפת לעצבות. תורת ארבע הליחות שמקורה ביוון העתיקה מסבירה את מקורן של המחלות וקווי האישיות על בסיס ארבע הליחות: מרה אדומה (דם), מרה לבנה (ריר), מרה צהובה (מרה) ומרה שחורה. עודף של מרה שחורה נחשב כגורם למצב רוח מלנכולי. כבר במאה החמישית לפני הספירה, בכתבי היפוקרטס, מלנכוליה הוגדרה כמחלה שתסמיניה חוסר תיאבון, דכדוך, נדודי שינה, עצבנות וחוסר מנוחה. בתקופת הרנסנס ובתקופה הרומנטית, נחשבה המלנכוליה לניסיון המעשיר את הנפש. המחלה נתפסה דווקא כמתנה מבורכת, והיו אף שייחסו לעצמם מלנכוליה מבלי שלקו בה. בעידן המודרני, מלנכוליה מוכרת בעיקר, אך לא תמיד, כתופעה שמופיעה אצל החולים הסובלים מדיכאון קליני.

 

המלנכוליה מלווה בדרך כלל בשינויים בתיאבון ואי-יכולת ליהנות מפעולות יום-יומיות, כמו קשר חברתי וקשר מיני. לרוב, המלנכוליה עמוקה יותר בשעות הבוקר. ללוקים במלנכוליה יש בדרך כלל רגשות אשמה וניכרת אצלם הפרעה פסיכו-מוטורית המתבטאת בתנועות ובתגובות איטיות, היעדר הבעת פנים וקושי להתרכז. תסמינים של מלנכוליה דומים לאלו של מצב הרוח הדיכאוני.

 

תסמינים של דיכאון

כאמור, המושגים דכדוך ודיכאון מתייחסים לאותה תופעה עצמה, אך בדרגות חומרה שונות, ובעיקר במשכי זמן שונים. התסמינים בדרך כלל דומים, אך הם חמורים יותר במקרה של דיכאון קליני ונמשכים לאורך זמן – משבועות וחודשים עד שנה ויותר.

באופן כללי תסמינים שמאפיינים מצבי דכדוך ומצבי דיכאון שונים כמו דיכאון עונתי, דיכאון שלאחר לידה ודיכאון קליני הם: מצב רוח ירוד ואפתיה, תחושות חוסר אונים, ייאוש, הערכה עצמית נמוכה, אובדן עניין והיעדר הנאה מפעילויות שבעבר הסבו הנאה.

כאמור, הדיכאון הקליני עשוי להימשך זמן רב והתסמינים חמורים יותר: חוסר הנאה מפעילות שבדרך כלל מהנה, תחושות של חוסר ערך עצמי ושל חוסר ערך לחיים בכלל, המלווים גם בדחייה, ריקנות רגשית (אפתיה), חרדה, חוסר נחת וחוסר אונים. אין רצון לבלות ולהתרועע עם בני אדם אחרים; רוב הזמן יש עיסוק כפייתי במחשבות לא ממוקדות, חסרות ערך,  שאינן מובילות למסקנות ולהחלטות ממשיות. מחשבות אלו פסימיות במהותן ועניינן בדרך כלל שנאה עצמית, האשמה עצמית וחרטה על משהו, בלי הסבר הגיוני. מחשבות שווא אלו עלולות, בנסיבות מסוימות, להחמיר ולהפוך למחשבות אובדניות או להזיות טורדניות.

 

בפן הפיזיולוגי: יכולת הזיכרון וכושר הריכוז של האדם יורדים (במיוחד במקרים שיש תסמיני מלנכוליה או פסיכוזה); החשק המיני יורד; מתגלות הפרעות בדפוסי השינה: נדודי-שינה, התעוררות מוקדמת בלי יכולת להירדם שוב, או להפך – עודף בשעות שינה (היפר-סומניה); הפרעות אכילה – חוסר תיאבון, או אכילה עודפת; תחושה של חולשה פיזית, היעדר מרץ; מבט מזוגג ואפתי; האטה בתנועה ובדיבור, ואף כאבים בלתי מוסברים;

כל אלה מביאים את האדם המדוכא להסתגר בתוך עצמו ולהתרחק מאנשים ומפעילויות חברתיות. למרות הריקנות הרגשית, אצל אנשים אלה ניכרת התנהגות חסרת מנוח, כאילו משהו מטריד אותם.

הדיכאון עשוי להופיע כסיבה, אך גם כתוצאה. למשל, כאבים פיזיים יכולים להיות סימן לדיכאון, או סיבה לדיכאון. כמו כן, הדיכאון עשוי להופיע בעקבות מחלות כמו שבץ מוחי או פרקינסון. הדיכאון יכול להתלוות גם להפרעות נפשיות אחרות. למשל, חרדה כהפרעה נפשית יכולה להביא לדיכאון, ודיכאון עשוי לגרום לחרדה. כמו כן, התקף דיכאוני יכול להופיע במסגרת הפרעה אפקטיבית דו-קוטבית (מַניָה-דפרסיה).

 

היעדר רגשות אצל אדם השרוי בדיכאון

הדיכאון מקושר בדרך כלל לתחום הרגשות, ובמקרים רבים הדיכאון נמנה כאחד מסוגי הרגש. אולם, למרות זאת, בדיון שלנו כאן, נראה כי המאפיין הבסיסי של מצבי הדכדוך והדיכאון הוא דווקא היעדרם של רגשות והרגשות. ה"אפתיה", שמשמעותה היעדר רגש, מוכרת כאחד מתסמיני הדיכאון.

אדם מדוכדך נוטה פחות להחליט וליזום. אפשר לתאר את מצבו כמי שרמת גורמי ההכוונה הרגשיים – שמכוונים בדרך כלל להצמחת בדידים (יחידות משמעות שבתודעה) כדי לסייע לאדם להחליט – נמוכה. אין רגשות שמדרבנים אותו להגיע לכלל החלטות ולבצען. משהו מונע כביכול מטריגרים של רגשות והרגשות מלפעול ולעורר את המנגנונים הפיזיולוגיים שמפרישים מוליכים עצביים הנחוצים להתעוררות רגשות והרגשות. בניסויים מעבדתיים, הממצאים הפיזיולוגיים מעידים על כך שאצל אנשים מדוכדכים רמות הנוראדרנלין, הסרוטונין והדופמין נמוכות.

במובן מסוים הדכדוך הוא ביטוי של ייאוש ושל חוסר אונים המתבטאים בכך שאדם אינו מצליח להחליט, ולפעול על פי החלטותיו. כאילו משהו מפריע לו למרכז את זרם התודעה שלו ומונע את התפתחותם של נושאים החשובים לתפקודו הסדיר. אדם כזה מתקשה להחליט בנושאים שונים ובהם הנושא שהביא לדכדוכו, המעסיק אותו.

אדם מדוכדך נוטה לראות את הצד השלילי בכל דבר. קשה לו לבצע פעולות פשוטות כמו יציאה לטיול, קניות, יצירת קשר טלפוני או אחר עם חבר וכדומה. גם אם יש מחשבות כאלה, הן אינן ממוקדות דיין, וברוב המקרים נשארות בגדר מחשבות בלתי ממומשות. הסיבה לכך היא שאין הכוונה מספקת להצמחת בדידים סביב נושא מסוים ועל כן הם אינם מתפתחים. במידה שיש התפתחות כזאת – הצמחת בדידים סביב נושא משותף – הם יהיו מכוונים מתוך חוסר אמון ולא מתוך גורם הכוונה רגשי. כלומר, לאדם כזה יהיו הרבה ספקות וחוסר אמון ביכולת העצמית שלו. הוא לא יראה מה הטעם בעשייה של דברים שונים. הסיבה לכך היא שבמצב עניינים זה פעילים גורמי הכוונה שכליים וניכר היעדרם של גורמי הכוונה רגשיים, כלומר שמעודדים פעולה, שיביאו להצמחת בדידים שקשורים, למשל, בשמחה ובהנאה.

ובכן, מצבי דכדוך נגרמים כאשר אדם חש, על פי תפיסתו הסובייקטיבית, שהוא מצוי במבוי סתום, במצב של כניעה. מצבים כאלה דומים באפיוניהם למצבים קריטיים שעם זיהוים עולים לתודעה טריגרים רגשיים שמפעילים את המנגנונים הרגשיים, אולם במצבי דכדוך או דיכאון דבר זה אינו מתרחש.

במצבים אלה האדם, במובן מסוים, נוטש את המערכה, מרים ידיים. הוא אינו מחליט שלא להגיב או אפילו להיכנע, מתוך רגש של פחד. היעדר התגובה נובע מתוך שהמערכת הרגשית אינה מופעלת אצלו כלל. הרגש נועד לסייע לאדם להיערך למצבים כאלה במטרה להחליט, להגיב ולפעול מהר, והיעדרם של רגשות שולל זאת ממנו.

אפשר לומר, כי התעוררות של רגש יכולה לסייע לאדם לצאת מהמצב המדוכדך שהוא שרוי בו. אפשר שיהיו רגשות כמו כעס, אהבה או כל רגש אחר שידרבנו אותו להחליט, ואפשר שיהיו אלה גורמי הכוונה רגשיים שיכולים לכוון אותו להצמיח בדידים סביב נושאים המקושרים להרגשות שונות (בעיקר הנאה ושמחה).

 

 

פגיעה בריכוז ובזיכרון

במצבי דכדוך, ובעיקר בפרק הזמן שבו אדם מצוי בדיכאון קליני, ניכרת אצלו ירידה בריכוז ובזיכרון, שמביאה לפגיעה משמעותית בתפקודו. כמו כן, בדיכאון קליני בולטת ריקנות רגשית או אפתיה. שני הסימפטומים האלה, פגיעה בריכוז וזיכרון מזה, וריקנות רגשית מזה, הם תוצאה של הפרעה או של האטה (לעיתים עד כדי שיתוק) בתהליך ההכוונה של הצמחת בדידים סביב נושא משותף במטרה שיתפוס מקום מרכזי בזרם התודעה. כאמור, רגשות והרגשות אמורים לדרבן הצמחת בדידים בכיוון של נושא מסוים, והיעדרם מעכב הצמחת בדידים והתפתחותם, או העשרת מקבצי בדידים, וכך מפחית את ההקשרים המאפשרים לשלוף תכנים ממאגר הידע המצטבר. מצב זה משפיע לרעה על הזיכרון ועל כושר הריכוז ומשם – על מגוון תחומים בחיי האדם.

כלומר, בהיעדר רגשות והרגשות יש חוסר של הכוונה מספקת בהצמחת בדידים, המפחית את הסיכויים להצמחת יחידות משמעות שיכולות להיות טריגרים לרגשות ולהרגשות. התוצאה אינה רק אותה ריקנות רגשית אלא גם פגיעה בזיכרון ובכושר הריכוז של האדם.

הקשר בין מוליכים עצביים וגורמי הכוונה ובין טריגרים רגשיים (שהם משמעויות) מתבטא בכך שהמוליכים העצביים יוצרים גירויים ואותות עצביים (אימפולסים חשמליים) שפועלים כמו בדידים תחושתיים ראשוניים, והיעדרם משול לעצימת עיניים או לאטימת אוזניים. כלומר מניעת גירויים תחושתיים.

משמעות שהיא טריגר רגשי, מפעילה את המנגנונים הפיזיולוגיים הייעודיים ומביאה להפרשת מוליכים עצביים מסוימים. הפרשה זו יוצרת גירוי פיזיולוגי ועקב כך נוצרים אותות עצביים. המידע שאותות אלה נושאים משתקף בתודעה כיחידת משמעות ראשונית. בדרך זו, הפרשת המוליכים העצביים מעודדת הצמחת יחידות משמעות שקשורות לנושא שהיווה טריגר. כשמוליכים עצביים ייעודיים לרגשות ולהרגשות אינם מופרשים, לא יהיו דחיפה או דרבון להצמיח בדידים סביב נושאים שנחשבים רגשיים ושקשורים להפרשת המוליכים, ולכן יצומצמו גם הקישורים לטריגרים הקשורים ברגשות ובהרגשות. כלומר, לאדם יהיו פחות גורמי הכוונה רגשיים ורגשות הממקדים אותו סביב נושא מסוים, וכתוצאה מכך תהיה ירידה בכושר הריכוז ובכושר הזיכרון שלו.

 

דשדוש בביצה שנוצרת בהיעדר רגש

אדם השרוי בדיכאון דומה למי שתקוע בביצה טובענית. ככל שמנסה לצאת כך הוא שוקע עוד יותר. בדיון ברגשות השונים דיברנו על כך שאדם עשוי להיכנס לקיבעון רגשי שיתקשה לצאת ממנו, כמו במקרה של אהבה שהופכת לאובססיה או פחד שהופך לפוביה או לחרדה קלינית. במצב של קיבעון רגשי נמשכת הפרשת מוליכים עצביים בתגובה למשמעויות שנוצרו בהשפעת אותם מוליכים עצמם. מצב זה מונע מהאדם לפרוץ מעגליות זו ולהשתחרר ממנה.

לעומת זאת, במצב של דיכאון לא רק שאין בעיה של עודף מוליכים עצביים, אלא ניכר דווקא חסרונם. כפי שכבר נאמר, היעדר רגשות והרגשות במצבי דיכאון מאופיין ברמה נמוכה מאוד של המוליכים העצביים נוראדרנלין, סרוטונין ודופמין. כלומר, בעיית הדיכאון אינה נעוצה במעגליות או היזון הדדי בין משמעויות שגורמות להפרשה בלתי נפסקת של מוליכים עצביים, אלא בדבר מה שמפריע לעצם הפרשתם של מוליכים עצביים אלו.

כשאין טריגר רגשי – אין מוליך עצבי, וכשאין מוליך עצבי פוחתים הסיכויים להצמחת משמעויות שיהיו טריגרים. מכאן שגם בדיכאון יש סוג של מעגליות, אך הפוכה, של חוסר טריגרים וחוסר מוליכים עצביים. מעגליות זו דומה יותר לדישדוש בביצה ולפעמים בביצה טובענית.

 

מחשבות שליליות במצב של דיכאון

אחד המאפיינים של הדיכאון על גווניו הוא מחשבות שליליות ובמקרים קיצוניים, אף מחשבות אובדניות. סביר שבמצב של חוסר רגש וקיפאון לא יהיו לאדם מחשבות חיוביות ואופטימיות. אך אנו נדרשים להסביר כיצד קורה שבהיעדר רגש או הרגשה בולטות דווקא מחשבות שליליות.

במצבים הרגילים, שאינם מצבי דכדוך או דיכאון, בני אדם חשופים, בין השאר, לגירויים משמחים ומהנים שמפעילים מוליכים עצביים ייעודיים המעודדים הצמחת בדידים שקשורים לגירויים אלה. כשאין מוליכים עצביים ייעודיים של שמחה והנאה, אין גורמי הכוונה רגשיים, ובהיעדר גורמי הכוונה רגשיים של שמחה והנאה, המחשבות השליליות בולטות, זאת מפני שאנו רגילים לכך שגורמי ההכוונה הרגשיים הם חלק מהשיקולים שלנו. כשאין גורמי הכוונה רגשיים אין הצמחה של בדידים שקשורים אליהם ולכן הצד השכלי הוא המכריע. גורמי הכוונה שכליים מכוונים את האדם לערכים, לכללים החברתיים והדתיים, להיגיון וגם לשיקולי "מה יקרה אם…", כלומר לחשיבה על ההשלכות של החלטות שונות שלנו.

הווי אומר, בדכדוך ודיכאון אין בדידים הקשורים לשיקולי שמחה והנאה בתהליך קבלת ההחלטות, ומערך השיקולים מצטמצם בעיקר לבדידים חשיבתיים. כך, מחשבות ספקניות ושאלות "מה יקרה אם…" הופכות לדומיננטיות בשיקול הדעת וכתוצאה מכך, נראה כי החיים מאבדים את טעמם. אדם שרוצה להוציא את עצמו ממעגל הדכדוך ומחליט לצאת לסרט, שואל את עצמו מה הטעם בכל היציאה הזאת – לקום, להתלבש, לנסוע, לקנות כרטיס, לשבת באולם קולנוע ולצפות באיזשהו סרט, שמן הסתם לא יהיה סרט טוב. מה כבר יכול לצאת לו מזה? במצבים כאלה, כשאין מחשבה על הנאה שתדרבן אותו להחליט ולפעול למימושה, הוא נשאר עם המחשבות הספקניות.

כמו כן, כפי שנזכר לעיל, עצם הירידה בהכוונה של הצמחת בדידים סביב נושא מסוים מביאה לירידה בריכוז ובזיכרון, זאת מאחר שאין עיסוק ממוקד בנושא מוגדר – המחשבות מפוזרות ואינן מובילות למטרה ברורה. כתוצאה מכך, נוצר תסכול, ומשמעויות הנקשרות בתסכול זה תופסות נפח יחסי גדול בזרם התודעה. כלומר, הפחתה בהצמחת בדידים שקשורים למקבצי בדידים סביב נושא מסוים, מפחיתה את הריכוז ואת כושר ההכוונה. כתוצאה מכך, המחשבות הספקניות והשליליות מובלטות בזרם התודעה. כך אפשר להסביר מדוע אצל אדם שנתקע במצב של חוסר רגש וקיפאון בהליך קבלת ההחלטות מחשבות לא ממוקדות ושליליות מאפיינות את מצב הדכדוך והדיכאון.

נוסף על כך, אין תשובה ברורה לשאלה אם היעדר מוליכים עצביים של שמחה והנאה מאפיין מצבי עצב וסבל, או אם יש מוליכים עצביים מיוחדים לעצב וסבל. עם זאת, אפשר להצביע על כך שמלבד היעדר מוליכים עצביים המזוהים עם שמחה והנאה, לעיתים יש זיהוי של מוליכים עצביים המאפיינים מצבי דחק (סטרס) ולחץ. בין כך ובין כך, מצבי עצב וסבל מאופיינים בעיקר בהיעדר מוליכים עצביים של שמחה והנאה. נאמר אם כן, גם כשאין אדם שרוי בדיכאון, מצבי עצבות וסבל מאופיינים בעיקר בהיעדר גורמי הכוונה רגשיים של הנאה ושמחה.

 

דיכאון והתאבדות

עוד מאפיין של דיכאון שהזכרנו הוא אובדן טעם החיים. במצבי דיכאון ההערכה העצמית נמוכה מאוד. יש המתארים כאב נפשי עצום שהם מתקשים לשאתו. קושי גדול זה לשאת את החיים והכאב הכרוך בהם עלול להוביל למחשבות אובדניות ואף לניסיונות התאבדות. השאלה המתבקשת היא זו: אם הדיכאון הוא מצב המאופיין בהיעדר רגש, מצב שבו פוחתת הנחישות והיכולת לקבל החלטות מעשיות, איך קורה שאחוז המתאבדים גדול יחסית דווקא בקרב הלוקים בדיכאון? זאת מתוך הנחה שכדי להתאבד אדם צריך להחליט, ואף להוציא את החלטתו לפועל. כלומר, איך ייתכן שמי שלוקה בדיכאון מחליט החלטה גורלית כמו לאבד את עצמו לדעת – ולעיתים אף מצליח להוציא לפועל את החלטתו זו – על כל התכנון הכרוך בה.

יש להבהיר כי לא כל אדם הלוקה בדיכאון שוקל התאבדות. ורק מעטים מאלה ששוקלים זאת אכן מתאבדים. עם זאת, בקרב אנשים שהתאבדו אחוז גדול יחסית אכן לקו בדיכאון (עד כמה שאפשר בכלל  לרדת לעומק נסיבותיהם  של מקרי התאבדות).

כאמור, במצב של דיכאון אין המרצה של הצמחת בדידים סביב נושא מסוים באמצעות רגשות והרגשות, או שפעולה זו מתמעטת. כלומר, אין רמה רגילה או מספקת של גורמי הכוונה רגשיים, כמו שמחה או הנאה. למרות זאת, אדם באשר הוא אדם רגיל להחליט, והוא מחליט בהרבה מקרים על סמך מעט הנתונים שיש בתודעתו, המגובשים כמקבצי בדידים סביב נושא משותף. ביום-יום מתרחשת אצל אדם הצמחת בדידים רגשיים, וגורמי הכוונה שכליים אמורים לרסן אותם בדרך של הטלת ספק; הצבת שאלות הקשורות בהשלכות שיהיו להחלטה זו או אחרת; תהייה אם המעשה או ההחלטה מתאימים לנורמות חברתיות וכדומה. כשפעולת גורמי ההכוונה הרגשיים הקשורים בהרגשות שמחה והנאה מועטה, נוצר רקע מתאים למחשבות שליליות, לרבות מחשבות אובדניות, הנובעות מהתסכול וחוסר שביעות הרצון של האדם המדוכא ממצבו. יש לו ביקורת כלפי עצמו וגם עולות אצלו שאלות חוזרות ונשנות סביב טעם החיים.

אפשר לומר שההחלטה להתאבד נובעת מן הייאוש המביא למסקנה שאין עוד טעם להמשיך לחיות, וגם מן הכאב הקשה מנשוא – כאב נפשי שיכול להיות הרגשה, וכאב פיזי שהוא תחושה – שאנשים אלה סובלים ממנו. אולם עדיין, כדי להוציא לפועל מחשבה זו דרושים דבקות במטרה וכוח רצון. האדם צריך לדרבן הצמחת בדידים בנושא זה, להחליט ולבצע את החלטתו. כלומר עליו להיות חדור ברגש. וכנראה בגלל היעדר רגש אצל הסובלים מדיכאון, שיעור ההתאבדויות בפועל בקרבם נמוך מכפי שניתן היה לשער.

 

 

איך אפשר להיחלץ מדיכאון מתמשך?

האם ייתכן שאדם שתקוע במצב של חוסר בטריגרים רגשיים ובמוליכים עצביים, יוכל להיחלץ ממנו? תשובה לשאלה זו חשובה כדי להבין איך אפשר לסייע לאדם שנלכד במעגליות השלילית הזאת.

כאמור, דיכאון קליני נמשך פרקי זמן ארוכים היכולים להגיע לשבועות, חודשים ואף יותר. בסופו של דבר, ברוב המקרים, הלוקים בדיכאון קליני נחלצים ממנו. יש להניח כי היציאה מהמצב הדיכאוני מתאפשרת כאשר אדם חוזר למצב שבו בתודעתו מוצמחות יחידות משמעות שהן טריגרים הקשורים ברגשות או בהרגשות. עם הופעתן של יחידות משמעות אלה בתודעה, באופן אינסטינקטיבי מופעלים מנגנונים פיזיולוגיים שמפרישים מוליכים עצביים ייעודיים לרגשות ולהרגשות, בלי החסמים שמנעו את הפרשתם או פעילותם קודם. זאת ועוד, על האדם לזהות ולפתח את הרגש או ההרגשה הממלאים אותו.

כיצד אפוא ניתן לסייע למי שמקובע בביצת הדיכאון לצאת ממנה? לאור הנאמר מתברר כי מצד אחד, יש להביא לכך שתהיה הפרשה של מוליכים עצביים (בעיקר נוראדרנלין וסרוטונין), ומצד אחר, יש לבדוק אם ואיך אפשר לעודד הצמחת בדידים הקשורים לטריגרים רגשיים, ולזהות רגש והרגשה שיתפתחו במסלולם.

בימינו, הדרך הפשוטה להביא להגברת או הנמכת רמת המוליכים העצביים בכלל, ואלה הקשורים לרגשות (נוראדרנלין, סרוטונין ודופמין) בפרט, היא באמצעות תרופות. חומרים שונים מאיצים, חוסמים או משפיעים על האנזימים שאותם מוליכים עצביים אמורים לפרק, וכך הם משפיעים על כמותם במערכת העצבים. למשל:

התרופות הפסיכיאטריות מהדור החדש של SNRI (Serotonin-Norepinephrine Reuptake Inhibitors) שמשמשות נגד דיכאון, מפריעות לספיגה החוזרת של הנוראדרנלין בתא המוצא, ובאופן זה מביאות לכך שכמות גדולה יותר של נוראדרנלין יימצא בסינפסות של תאי העצב. גם תרופות SSRI (Selective Serotonin Reuptake Inhibitor) מעכבות את הספיגה החוזרת של סרוטונין בתא המוצא.

עם זאת, הטיפולים התרופתיים בדרך כלל אינם יעילים. הסיבה לכך היא שהם מתבססים על מחקרים שמצד אחד מחפשים דרך להתערבות פיזיולוגית, אך מצד אחר, מכוונים להתערבות בתהליכים תודעתיים, ועל כן כרוכים בלא מעט בעיות. מקור הבעיות הללו הוא בכך שהתרופות האלה פועלות על תהליכים פיזיולוגיים, ואין הכרח ששינוי פיזיולוגי יביא לשינוי התודעתי הרצוי.

לכן, הפתרונות היזומים של העלאה או הורדת כמות המוליכים העצביים באמצעות התערבות חיצונית, בדרך כלל אינם מצליחים להוציא את האדם מדיכאון ממושך (או מהמעגליות שבה הוא תקוע), מפני שאין כל הכרח שגם אם תעלה הפרשה של מוליך עצבי מסוים – למשל סרוטונין או דופמין, האדם ישמח או יהיה מסוגל ליהנות. עליה בדופמין או סרוטונין לא בהכרח תביא למשמעות של הרגשה מזוהה של שמחה למשל – שתעורר באדם הרגשה של שמחה. כלומר, אין כל הכרח שכתוצאה מן הטיפול התרופתי תיווצר בתודעתו משמעות של "אני שמח" או "אני נהנה" – שיהיו גורמי הכוונה רגשיים. זאת מפני שלמוליכים העצביים כשלעצמם, כמו גם לאותות עצביים (אימפולסים חשמליים), אין משמעות בפני עצמם. המידע שהם מעבירים מקבל משמעות דרך השתקפותו בתודעה. רק אחרי ההשתקפות הזאת, נוצרים בתודעה בדידים ראשוניים (משמעויות ראשוניות) ובהקשר זה מצמיח האדם בדידים שיהיו בכיוון מסוים, על פי הרגש המזוהה. לפיכך, גם אין הכרח שהתפרצות נוראדרנלין בדם תביא את האדם לרגש זה או אחר, מפני שאין הכרח שתצמיח בדידים של רגש מזוהה;

כלומר, גם אם הורדנו את החסימות, ואף החזרנו את רמת המוליכים העצביים האלה למצב הרגיל, עדיין לא נזהה שיפור מיידי במצב התודעתי הדיכאוני של האדם. הוא עדיין לא יחוש בשמחה או הנאה, ולא יהיו אצלו רגשות שמדרבנים אותו להחליט. אף כי יש להניח שקיימת אפשרות שאם פעולה זו תימשך, החשיפה השיטתית של האדם לגירויים אלה תביא באופן הדרגתי ליציאה ממצב הדיכאון שהוא שרוי בו. כדי להשיג את המטרה נדרשת הפעולה המשלימה, היינו, סיוע בהצמחת בדידים שמהווים טריגרים לרגש והרגשה, ויתרה מזאת – בדידים שיביאו לזיהוי של רגש או של הרגשה. כלומר, צריך שיהיה שילוב בין יצירת משמעויות בתודעה לבין הגברת מוליכים עצביים. גם אז אין וודאות שאדם יצא מייד מביצת הדיכאון, מפני שגם בניסיון כזה עדיין קשה מאוד לכוון בדיוק לתכנים שייתפסו בתודעתו של האדם.

 

משה מנשהוף

 

 

הצד המשלים להעלאת רמת המוליכים העצביים הוא אפוא העלאת משמעויות שיהיו טריגרים שיפעילו את המנגנונים הפיזיולוגיים ויביאו לשליפת תבניות שמזהות את מכלול המשמעויות שבתודעה תחת כותרת של רגש מסוים, כדי שההצמחה של בדידים תיעשה במסלול של הרגש המזוהה.

כל עוד יש בעיה פיזיולוגית שמעכבת או חוסמת את הפרשת המוליכים העצביים לא יהיה דרבון להצמיח בדידים סביב הנושאים הרגשיים; לא יהיו הגירויים שיביאו להיווצרות המשמעויות הראשוניות. ולכן, נמוך הסיכוי שהנושאים האלה יתפתחו ויתפסו מקום מרכזי בזרם התודעה. הטיפול בבעיה הפיזיולוגית ושינוי ברמת המוליכים העצביים אינה ערובה לכך שאצל האדם תיווצר משמעות – מקבץ בדידים שיוצר תמונה קונספטואלית – של נושאים רגשיים שיתפסו מקום מרכזי בזרם התודעה. נוסף על כך, אין זה ודאי שנוכל לגרום ליצירת משמעויות שיכולות להיות או לכלול טריגרים לרגשות ולהרגשות באמצעות תרופות או דרך חשיפת מידע. באשר לחשיפת המידע – הקושי העיקרי טמון בכך שאין אנו יודעים איך המידע נתפס בתודעתו של המטופל.

ובכן, ייתכן שגם אם נעלה את רמת המוליכים העצביים האלה, לא נצליח ליצור בצורה יזומה בתודעת האדם את המשמעויות של הנאה או שמחה, למשל. כדי שבדידים כאלה יוצמחו צריך שיהיו לאדם זה רצון ורקע מתאים; סוג של מוכנות פסיכולוגית שתהווה רקע שיש בו קישורים מתאימים ומספיקים להצמחת בדידים שכוללים טריגרים רגשיים.

עם העלייה בקישורים בתודעת האדם ניתן לצפות להפרשת מוליכים עצביים. אם לא תהיה בעיה פיזיולוגית לחסימת המוליכים האלה הם יוכלו להביא לעיבוי ולהתפתחות מקבצי בדידים סביב הנושא המסוים, בין אם זה נושא של רגש או הרגשה או נושא אחר שנדרש לצורכי תפקוד האדם ומחייב את החלטתו. כלומר, צריך שיהיו לאדם מוכנות או רקע מתאים כדי שחשיפת המידע תביא להצמחת הבדידים שיוכלו להיות טריגרים רגשיים, כדי שאלה מצידם יניעו תהליך הצמחת הבדידים סביב נושא ממוקד וידרבנו תהליך קבלת החלטות שיסייעו להוצאת האדם מביצת הדכדוך שבה הוא מדשדש.

 

רגש והרגשה

 

 

משה מנשהוף נולד באספהאן שבאיראן בשנת 1958. הוא למד בבית הספר "אתהאד" של אליאנס שבאספהאן ועלה לישראל בשנת 1979. הוא סיים תואר ראשון בפילוסופיה ובמחשבת ישראל בשנת 1986 באוניברסיטה העברית שבירושלים. בתקופת לימודיו בירושלים היה בין השאר לתלמידו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ונמנה עם החוג המצומצם שפקד את ביתו מדי מוצאי שבת.

 

 

Author: מערכת פרימדונה