על השנסון

Spread the love

שחר סריג יורד לעומק התודעה של מסורת השאנסונים

הפירוש המילולי של השנסון הוא גנרי מעט ומשמעותו היא פחות או יותר 'שיר'. אבל, הפורמט הזה שנראה לנו מובן מאליו אוצר בתוכו חלק מרכזי בהיסטוריה של התפתחות המוסיקה ומהפך משמעותי שגרם לכך שזרם שולי יחסית, הפך לקונצנזוס רחב. השנסונים התחילו אי שם בשלהי ימי הביניים כאמצעי של בידור. משורר או משוררת מקצועיים, שהועסקו לרוב על ידי בעלי אחוזות ופטרונים בעלי הון אספו, כתבו ואילתרו שירים שבדרך כלל עסקו בתיאורי מאורעות היסטוריים או בדיוניים, תיאור מקומות רחוקים, סיפורי אהבה אפיים ולפעמים מגוון סוגי גסויות.

שנסון

משוררים אלו הוחלפו בהדרגה בחצרות המלוכה על ידי טרובדורים, שנחשבו לאנינים ומתוחכמים יותר וחשוב מכך, הם הגיעו בשלבים הראשונים ממעמד גבוה והתאימו יותר לצרכי האצולה. המסורת של הטרובדורים דעכה בצורה משמעותית וכמעט נכחדה כליל בתקופה של המגפה השחורה. המינסטרלים הישנים לעומת זאת, יצאו מבתי המלוכה והחלו להופיע ברחובות. החשיבות הגדולה של שנסונים כז'אנר היתה השילוב של הפופולריות והנגישות שלהם. בשנים בהם מוסיקה היתה פחות זמינה לקהילות רחבות, הז'אנר תפקד כחלק חיוני מהתרבות. כאשר התחיל להתפתח ולהתגבש קאנון מוסיקלי, והתחילו לכתוב תוים, היתה זו לרוב המוסיקה הדתית שנקטה במהלכים של תיעוד. הפיצול בין סוגי המוסיקה שהפכה עם הזמן למה שמכונה 'מוסיקה קלאסית' לבין אותם זמרים היה גדול למדי. זו הכנסייתית נוגנה במקומות תפילה, אורך היצירות היה גדול יותר ברוב המקרים ובשלבים מאוחרים יותר, הכלים שהשתמשו בהם הלכו והתפתחו.

מסורת הטרובדורים והמינסטרלים היתה סוג של אנדרדוג, אמנם פופולרית אבל פחות רצינית, שזכתה להערכה מועטה. בעיקר בקרב אותם זמרים נודדים שלרוב היו מקבילים במעמדם למעמד של נגני רחוב היום.

בעולם בו זו היתה התרבות הנגישה המרכזית, השירים בדרך כלל לא נכתבו אלא הועברו בעל פה, ולפיכך נעלמו ברובם, כאשר פעמים רבות המבצע או המבצעת נסמכו על יכולות אילתור ווירטואוזיות שנעשו גם הם לחלק מהמסורת של השיר. לנושאים החילוניים מול אלו הדתיים שהיו קיימים במוסיקה הקלאסית, יש חלק חשוב בהתהוות שלה כמו שהיא מוכרת היום. במקום הלחנה של תפילות ומיסות, השירים עסקו בנושאים כמו אהבה נכזבת, התנצלות לאהובה, שירי אבל, שירי ספורט, שירי מסעות, ולעיתים ערכו תחרויות בין מבצעים על יכולות פואטיות (בדומה לקרבות בהיפ הופ, למי שזקוקה לאנלוגיה).

עד כמה בלתי נגמרת תחושה של צער ואובדן יכולה להיות. בלי כינורות, קרני שמש וגורי חתולים, רק ייאוש, התייסרות והרס עצמי

השנסונים הלכו ונעשו פופולריים מאוד בצרפת. במאה ה – 18 הסגנון הרווח באירופה התחלף מיצירות קלאסיות לאופרות, שהיו קרובות יותר ברוחן לשירים שאנחנו מכירים היום בגלל הנושא החילוני, ובגלל המקום הדומיננטי שיש לזמר או לזמרת מול הכלים שמתפקדים לעיתים רק על תקן ליווי לשירה.

במאה ה – 19 מלחינים כמו שוברט החלו לכתוב בעיקר שירים קצרים שמבוססים על שירה וליווי. אלו עברו עוד מספר גילגולים, ויחד עם המסורת המתהווה של הקברט במאה ה – 19, עזרו להפוך את השנסון למה שהוא היום. כאשר אדית פיאף נהפכה לזמרת הנכונה ביותר בצרפת, היא נשענה על המסורת המתמשכת הזו וייצגה במידה רבה את הניצחון המוחץ של אותו סגנון שהתפתח ברחובות על פני מקבילותיו המעונבות. השנסון דומה יותר משאר סוגי השירים אולי למקור ההיסטורי שלו. הוא נשען על פואטיקה ושם דגש על המילים. הנושאים שלו הם לרוב דרמטיים וסיפוריים, והמבצעים נעים על הגבול שבין משחק לשירה.

השנסונים שיגרמו לכם לבכות

Charles Aznavour-Sa Jeunesse

זהו אחד מהשירים הראשונים שכתב השנסונר הותיק. ניתן לראות אותו כאיש מבוגר ומרשים המבצע אותו באותו מבט שאומר 'אני עשוי להתפרץ בבכי כל רגע'. השיר עצמו מדבר על איך דברים הם בני חלוף. אין מה לאמר, עצוב.

Edith Piaf –Ne me quitte pas

לשיר הזה יש אינספור גירסאות והוא אולי אחד מהשירים המוכרים ביותר בז'אנר. זאת תחינה לאהוב שלא יעזוב, שמדבר על איך העולם ייחרב אם הוא ילך, ואיך הוא יהיה יפיפה אם ישאר. מי שלא מתרגש ממנו עמוקות ככל הנראה עשוי מאבן. סיפור חייה הקשה של פיאף מוסיף גורם אמינות שפועל כחומר פותח סתימות לתעלות הדמע.

Jacques Brel- J’arrive

ברל הוא הגבר הצרפתי במיטבו. הוא לא בהכרח נאה במובן הקלאסי, יש לו מנשך בעייתי מעט, הוא לפעמים קצת יורק שהוא שר, הוא כנה וחשוף בצורה כמעט מביכה, ועדיין זה עובד. קיים מתח תמידי בין הנונשאלנטיות שכאילו ואומרת 'לא אכפת לי מה אתם חושבים' לסנטימנטליות עצומה. בשיר הזה, כמו ברבות מיצירותיו, מתגלה הצד המורכב והמקאברי בפרטים קטנים וטריוויאליים.

Leo Ferre-Avec le temps

לאו פרר הוא אולי פחות דמות גדולה מהחיים, מלבד רעמת השיער הענקית. הוא יותר יום יומי, אם השיגרה שלכם כוללת תהום עצומה של מלנכוליה.

Barbara- Ma plus belle historie d’amour

ברברה היא אחת מפניני הז'אנר. ואולי חשוב מכך, אפשר לשמוע אלבום שלה גם בלי להרגיש שעולמכם חרב. היא הזמרת של העצב הנוגה שאפשר לחיות איתו בשלום, לפחות חלק מהזמן. יש לה גם 'קול קטן' כלומר, היא שרה יפה מבלי לגלוש לזעקות כאב הנפוצות בסוגה.

Carla Bruni- Quesqu’un m’a dit

קרלה ברוני מעידה על הקשר בין השנסון לאצולה, כפי שהוא הופיעה בימי הביניים. אפשר לאהוב את דמותה, או לחשוב שהיא חובבת גברים מבוגרים בעלי הון. אבל היא עדיין אחת מממשיכות הדרך המקסימות לשנסון. השיר הזה אולי לא יגרום לכם לבכות, אלא ינחם אתכם אחרי שבכיתם, הוא גם עשוי לגרום לכם לרצות ללכת להכין תה אבל בצורה הטובה והנעימה ביותר.

Juliette Greco – La Javanaise

ג'ולייט גרקו קרובה בתכנים במקרים רבים לקברט, כלומר הטרגי והקומי מתערבבים אצלה בגישה כללית של 'אלו החיים'. הצרידות הקלה שלה מאפילה אפילו על התיזמור, שהוא לעיתים קרובות מעט מחריד. לו היינו יכולים, היינו עושים גרסת קריוקי הפוכה, בה יש רק את השירה.

Serge Gainsbourg – Manon

כן, זהו שיר שקרוב מאוד לגבול של בלתי נסבל, בעיקר אם מבינים את המילים או שמחפשים להן תרגום. אבל אם להיות כנים, זה אחד מהשירים שמראים עד כמה רחוק אפשר להגיע, או במקביל עד כמה בלתי נגמרת תחושה של צער ואובדן יכולה להיות. בלי כינורות, קרני שמש וגורי חתולים, רק ייאוש, התייסרות והרס עצמי.

Author: שחר סריג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *