פסטיבל 'דוקאביב' – הבחירות

Spread the love

אנחנו במערכת 'פרימדונה' מעודדים את הכתבים שלנו להתחרות זה בזה, אפילו הקמנו מסלול מרוצים מאוד מסוכן כזה שבסופו יש חלון שוודי שזורק את המנצח לבריכה. לא אכפת לנו על מה התחרות העיקר שכולם מפסידים. אז הפעם לקחנו את כתבת הקולטורה שלנו, נורית קידר, לבין כתבתנו לענייני תרבות, ליאת לוי וביקשנו מהן לבחור את הסרטים התיעודיים הטובים ביותר, לדעתן, בפסטיבל 'דוקאביב'. מי תסיים את הקריירה שלה במצולות, ימים יגידו.

איי ווי- ווי: האישום המזויף

האמן הסיני איי ווי- ווי ממשיך להתגרות בשלטון: הוא חצוף, נועז, מתריס ולא חושש לשלם מחיר יקר מאוד כדי להביע את דעתו. הוא ישב כמעט שלושה חודשים בתא כלא מבודד, עונה, נחקר ושוחרר למעצר בית, השלטונות מאזינים לטלפון שלו ועשרות סוכנים חשאיים עוקבים אחריו. יש לו סיוטים והוא מתקשה לישון ובנוסף מוגשת נגדו תביעת ענק בטענה לעבירות מס. בתגובה איי ווי-ווי מתקין בביתו מצלמות המתעדות אותו גם כשהוא ישן, יושב בשירותים או מתקלח – 'לי אין סודות', הוא אומר, 'למשטר יש'. האמן, שגם הוריו בצעירותם סבלו התנכלויות קשות בגלל דעותיהם הפוליטיות, מתעקש להמשיך ליצור ולדבר עם העולם ומאמין שיום יבוא והמשטר הסיני הדורסני יתמוטט. האם הוא לא חושש לחייו? ענה זה – 'אני ממשיך להתבטא כי אם אשתוק, זה כאילו שאני כבר מת'.

Photo_1_by_DFI_film- איי ווי ווי

הבחירה שלי כסרט הכי פוליטי של 'דוקאביב'. על דריסת החופש האישי והאמנותי של האמן הנודע על ידי משטר אימתני שאנחנו לא יודעים הרבה עליו.

דוריס פיין: גנבת יהלומים

מלחמתה המקורית מאוד של אישה שחורה אחת נגד הממסד הלבן. סיפור חייה המופלאים של דוריס פיין, שכמוצא מגורל של עוני ואלימות בחרה בקריירה של גנבת תכשיטים וגנבה מיליונים מחנויות יוקרה. פיין, בת ה-83, נולדה בעיירת כורים נידחת באמריקה, שלא העניקה לה כל סיכוי. היא הגשימה את חלומה לחיות כמו במגזינים בשעה שגנבה יהלומים מטיפני'ס וקרטייה, בלונדון, טוקיו, פריז, ניו יורק ומונטה קרלו. את היהלום הראשון גנבה כדי לאפשר לאמא שלה לעזוב את אביה האלים. ההתרגשות, האתגר והרצון להערים על הממסד המתנשא הם שהביאו אותה להמשיך, להעמיד פני ליידי ולגרום לכל מי שנתקל בה – ובכלל זה הצופים – להתאהב. הופעתה הכנה והמרגשת בסרט הביאה מבקרים בארה"ב להציע להעניק לה אוסקר על משחק משובח.

Photo_1_by_Treehouse_Moving_Images- דוריס פיין גנבת יהלומים

הבחירה שלי לסרט אנושי, גם אם הוא סרט על גנבת. אבל גנבת יהלומים שווה. בכלל אני אוהבת סרטים על קרימינלים, נגד הממסד בעיקר כשמדובר בממסד הלבן האמריקאי. לחשוב שהאלי ברי עומדת לגלם את דוריס בסרט עלילתי, נראית משימה שנדונה לכישלון.

הכיכר

כיכר תחריר הייתה אמורה להיות פיסת האדמה שלהם, של הצעירים שהרגישו שכל יתר השטח האדיר של ארצם נגזל מהם. הכיכר הייתה המקום שאליו יצאו בתקווה, שבו הפגינו בהתלהבות ושאליו שבו באופוריה ואחר כך גם בדמעות. הם חלמו שמצרים כולה תהיה יום אחד כיכר תחריר, אלא שהחלום הזה נגזל מהם, ולאט לאט נגזלה גם הכיכר. גיבורי הסרט הם הצעירים שיצאו לרחובות כדי להפיל את מובארק. הם היו משוכנעים שביום שאחרי יהיו חופשיים, אבל גילו שדבר לא השתנה – להפך, אחיהם שישבו לידם בכיכר ונשבעו ביחד איתם לא לעזוב אותה עד שמצרים תהיה חופשית, האחים המוסלמים, התייצבו לצד הצבא האלים, בניסיון לצבור כוח פוליטי ולא היססו להפעיל את הרדיפות והדיכוי שנגדם התקוממו. סרט שצולם עם המפגינים, מתוך עיניהם, ומנסה להבין ביחד איתם מה קרה ומי גנב להם את המהפכה.

Photo_3_by_Noujaim_Films - הכיכר

הבחירה שלי לסרט שמייצג את מה שחשבנו כ'האביב הערבי' – לא אביב ולא קיץ. אלימות שלא הניבה כלום. עבודת עשרות המצלמות האישיות היא שנותנת לסרט את הייחוד שלו ועל כך הוא גם היה מועמד לאוסקר הדוקומנטרי השנה.

לאנס ארמסטרונג: השקר

לאנס ארמסטרונג יכול היה לצאת מזה בשלום. רוכב האופניים הנערץ יכול היה להירשם בהיסטוריה כרוכב הגדול ביותר של כל הזמנים מבלי שאיש ידע שהוא השתמש כל הזמן בסמים לא חוקיים. אלא שארמסטרונג רצה יותר מזה – הוא רצה להיות יצור מיתולוגי והיה מוכן לסכן לשם כך את הכל. הבמאי, אלכס גיבני, היה בעיצומו של הכנת סרט על ארסמטרונג בשנת – 2008 כשהתברר לו שהאינטימיות שחשב שנוצרה ביניהם מבוססת על שקרים. ארמסטרונג, שניצח את הסרטן ושבעה מרוצי טור דה פראנס, התגלה לו כאדם מורכב ומסובך. האם הנפילה הגדולה שהביאה לשלילת כל תאריו התרחשה כתוצאה מאגו בלתי נשלט? האם מאחורי האיש היהיר והכוחני מסתתר אדם חלש ונזקק? זהו סרט רגיש המצליח לחשוף יותר מרובד אחד באישיותו של הכוכב הנודע.

Photo_1_by_Sony_Pictures_Releasing_International- לארנס ארמסטרונג - השקר

הבחירה שלי, משני טעמים, האחד – הסיפור הבלתי יאומן של ארמסטרונג שמצא את עצמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הטעם השני הוא הבמאי הבריטי הנפלא, אלכס גיבני, שכל יצירה תיעודית שלו היא חוויה קולנועית. גיבני כבר זכה באוסקר על סרטו המופלא TAXI TO THE DARK SIDE.

נאן גולדין: פנים בלתי נשכחות

מראשית דרכה, הצלמת, נאן גולדין הייתה זו שמביטה ישירות אל תוך המקומות האפלים ביותר, זו שלא חוששת לתעד את מחשכי הלב. היא צילמה את חבריה ואת עצמה, את באי המועדונים, המסוממים, השתיינים, האבודים ואת ההומלסים של ניו יורק, ברלין ופריז. צילומים שזלגו מהם תשוקה ואובדן, מיניות וכאב אך לא הייתה בהם מציצנות משום שצולמו מנקודת מבטה של מי שהייתה שותפה מלאה לאותם חיים. הסרט החם, האופטימי והגדוש עבודות מדהימות של גולדין, עוקב אחריה למעלה מארבעים שנה אחרי שהחלה לצלם. בברלין, פריז וניו יורק, גולדין פוגשת חברים ומאהבים לשעבר, מדברת על התקופות הקשות בחייה – 'בכל פעם שעברתי משהו טראומטי, צילמתי במקום למות'. היא מוסיפה גם על האהבות והיצירות הגדולות ומתגלה כאישה שמונעת על ידי אהבה והומור עצמי.

Photo_1_by__MEDEA_FILM_2013_S._Lidl - נאן גולדין - פנים בלתי נשכחות (1)

הבחירה היא בגלל אהבתי הטוטאלית את נאן גולדין, הצלמת המדהימה שאני אוהבת לאהוב. צילומיה מופלאים וכל שנייה של צפייה בצילומיה, הופכת לחוויה מרגשת ומרתקת.

שיר מהג'ונגל

מפגש עולמות בלתי אפשרי שנולד כשאב שנטש את החיים בעולם המערבי לטובת יערות העד של מרכז אפריקה, לוקח את בנו הפיגמי למסע בניו יורק. לואיס סרנו חי כבר יותר משלושים שנה בקרב אנשי הבאיאקה. הוא הגיע אליהם במקרה אחרי ששמע קטע מוזיקלי ברדיו ויצא לחפש את הצלילים המיוחדים שבני שבט הציידים הנידח יוצרים ביחד. הוא התאהב, התחתן והוליד את סֶמַדי ועכשיו הוא מנסה להראות לו את העולם שממנו בא. לאכזבתו, חיי העיר האמריקאית עדיין נראים לו מלאכותיים ומנוכרים. בנו המתבגר, שהחברה שבתוכה נולד וגדל עומדת בסכנת הכחדה, מוקסם ומתפעל. הצילום המרהיב והמוזיקה המכשפת מצליחים לבטא בעוצמה את חוויית חייו של סרנו, ומעניקים הצצה לארכיון ההקלטות שלו, המכיל למעלה מאלף שעות של מוזיקה שבטית.

Photo_1_by_DFI_film- איי ווי ווי

הבחירה שלי, שלא מפסידים סרט שזכה בפרס לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל 'אידפא' באמסטרדם הכי נחשב והכי נחשק לקולנוע דוקומנטרי.

*'דוקאביב' הוא סמן עונתי די מרגש. סמן עונתי שמלווה במעין טקסיות שמתחילה כשמגיעות ההודעות עם פרסום התאריכים, אחר כך רשימת האורחים ואז מגיע הקטלוג. עם הקטלוג מתחיל הטקס. יש מי שיושב בבית לסמן את הסרטים, אחרים בודקים קודם תאריכים. יש שמפנים את כל השבוע ויש שמנהלים מו״מ עיקש עם הקרובים להם על טעם, ריח והעדפות קולנועיות. נורית קידר וליאת לוי ערכו כל אחת טקס פרטי משלה וסימנו את הסרטים שהן לא מוכנות לפספס. פיתחו את היומנים, כנסו לאתר הפסטיבל ותתחילו לסמן. 'דוקאביב'/ 7-18 למאי. 2014.

Author: נורית קידר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *