פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים יוצא לדרך

מאת נורית קידר

הבמאית והמפיקה, נורית קידר, עשתה השנה ימים כלילות בפסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים – קאן, ברלין וונציה והביאה איתה את הסרטים שאסור לכם להחמיץ

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים הינו אחד מאירועי התרבות החשובים והגדולים בישראל ויתקיים השנה בתאריכים 26 ביולי – 5 באוגוסט 2018 במהדורתו ה – 35 במספר ויפתח, כתמיד, באירוע המסורתי של הפסטיבל – הקרנה בבריכת הסולטן למרגלות העיר העתיקה, בפני קהל של 5,000 צופים, על גבי מסך ענק ובהשתתפות אישי ציבור, יוצרים וכוכבי קולנוע מהארץ ומהעולם. למעלה מ – 180 סרטים מ – 60 מדינות שונות יוקרנו בפסטיבל והם משקפים את מיטב היבול השנתי הישראלי והבינלאומי. כמו כן השנה ישיק הפסטיבל פרויקט חוצות מיוחד בגן העצמאות, מתחם חדש וקיצי המיועד לקהל הרחב אשר יציע במחיר סמלי אירועים אטרקטיביים למגוון קהלים, משפחות נוער וילדים ויכלול מתחמים שונים של הקרנות סרטים מופעים של כוכבי היפ הופ ישראלים, בריכה ענקית, סרט שילווה בתזמורת סימפונית חיה על הבמה, במה מרכזית עם הופעות ואירועי לילה.

פוסטר פסטיבל סרטי הקולנוע ירושלים / גרובי

פוסטר פסטיבל סרטי הקולנוע ירושלים / גרובי

'אפר לבן': הבמאי הסיני Jia Zhang-ke עטור הפרסים שמצליח להפוך כל סרט שלו לקולנוע אפי גם אם בסרטיו יש אלמנטים בעלי אופי קשה הם ארוגים אל תוך 'האפר הוא לבן טהור' סרטו האחרון. זו דרמה שמתחילה בשנת 2001 ומסתיימת בערב מלנכולי של ראש השנה האזרחית 2018. אשתו השחקנית Tao Zhao זוכת פסטיבל קאן האחרון, היא המוזה המובילה של אישה צעירה, מעיר פחם גוססת, המאוהבת באספסוף מקומי של גברים שחקני קלפים, שתיינים, בהמיים. מערכת היחסים המורכבת בינה לבינם מתפתחת על רקע מדינה המשתנה בקצב מסחרר. האבולוציה של סין בת זמננו הייתה מאז ומתמיד הנושא המרכזי של הבמאי. המסורת הנוקשה פינתה מקום למודרניות והביאה גם הפסדים וגם רווחים, בעוד שהשפעות וטכנולוגיות מערביות חרגו והציפו את התרבות הסינית. הסרט נפתח עם צילום וידאו דיגיטלי שצולם ב -2001 במחוז הצפוני-מערבי של ג'אנגי שבמחוז צ'אנקסי, אוטובוס מלא בגברים עלובי מראה, מעשנים, מדברים, על אחד הספסלים יושבת בערסל תינוקת שעיניה פקוחות אל גלי העישון. בד בבד, העישון המסורתי מתמזג עם נושאים מסורתיים עם צלילים אלקטרוניים מודרניים ומגע של תיפוף טקסי. זוהי סין החדשה, או לפחות כך זה היה בתחילת המאה ה -21.

Tao Zhao השחקנית המופלאה ועטורת הפרסים, משחקת את צ'או, יפיפייה מקומית, במועדון הימורים הנשלט על ידי נוכחותו של החבר שלה, השחקן הנפלא זוכה פסטיבל ברלין  Fan Liao. מועדון ההימורים עלוב למראה. צ'או שולטת במהמרים, לא מתייחסת לשטויות שלהם. היא לא מתרגשת מהסביבה המצ'ואיסטית והמאיימת לעיתים. היא מברכת את בן זוגה בנשיכה חדה, אך מלאת חיבה על הכתף ונותנת חבטות שובבות אל המהמרים הקבועים שברובם משתייכים לכנופיות מקומיות. צ'או מגשרת בביטחון על הפער בין הערכים המסורתיים לבין המעמד השולי פחות של האישה הסינית המודרנית. היא מראה דאגה אוהבת עבור אביה המזדקן איתו היא נוהגת כמו אישה סינית כנועה. והכל לכאורה בסדר עד שצ'או ובן זוגה נעצרים על ידי בריונים צעירים רוכבי אופנועים – הסצנה האלימה נמשכת דקות ארוכות. בן זוגה מוכה מכות אלימות, צ'או בהחלטה רגעית שמונעת את מותו, שולפת את האקדח שלו ויורה 2 יריות אזהרה. כולם משתתקים. סירובה להפליל את החבר שלה כבעל נשק בלתי חוקי מביא אותה למאסר של חמש שנים. צ'או משתחררת ומאותו הרגע היא הופכת לאישה נוקמת, בלתי תלותית לא בבן זוגה שהופך לעלוב נפש ולא במועדוני ההימורים שאותם היא מנהלת ביד קשוחה. צ'או כבר לא האישה הסינית הכנועה. גם היא הבינה את משחק הכוחות בסין החדשה. השותפות בין Jia Zhang-ke  הבמאי לאשתו השחקנית Tao Zhao היא אחד משיתופי הפעולה הגדולים בין בעל ואשתו של הקולנוע העולמי העכשווי.

אחת משיתופי הפעולה הגדולים בין בעל ואשתו של הקולנוע העולמי העכשווי

אחד משיתופי הפעולה הגדולים בין בעל ואשתו של הקולנוע העולמי העכשווי

'מלאכים לובשים לבן', היא דרמה חברתית וקפדנית של הבמאית הסינית הידועה Vivian Qu שמאחוריה אין ספור פרסים נחשבים. המוטיב החוזר בסרט הוא עותק בגודל מלא של הפסל Seward Johnson המתנשא לגובה של 26 מטרים, Forever Marilyn, שעומד על הטיילת של אתר נופש כפרי מחוזי, ומשחזר את התלבושת האייקונית של השמלה הלבנה המתנפנפת של מרלין מונרו. הפסל נראה לעתים רחוקות מלמעלה או בזווית שחושפת את חיוכה מונרו המבהיק והמוזר, הדגש הצילומי הוא על כפות הרגליים הנתונות בסנדלי עקב, ובציפורניים צבועות באדום לוהט. ידיים של נערות צעירות מלטפות את הרגליים וחולמות. אנדרטה גדולת ממדים המתריסה נגד הסקסיזם המערכתי של החברה הסינית. מיה (Vicky Chen) היא עובדת זרה לא חוקית, המנקה חדרי שינה במוטל יוקרתי. לפעמים היא עובדת בדלפק הקבלה בשעות הקטנות של הלילה בזמן שעמיתתה לילי (Jing Peng) נמצאת עם המחזר שלה. בלילה אחד כזה, היא רואה על מסכי הטלוויזיה הפנימיים אדון מבוגר ושתי תלמידות בית ספר. האדון משתכר ונכנס לחדר עם הילדות בכוונה גסה וברורה. מיה מצלמת את האירוע בטלפון שלה. הפשע מתגלה למחרת כשהילדות חוזרות הביתה חבולות. הפחד שולט בילדות ובמיה פקידת הקבלה. הגבר הוא פקיד בכיר, מספיק בכיר שהמשפחות פוחדות להתלונן נגדו. הפשע הופך לעניין פרוצדורלי. שלוש נשים נמצאות במערכת פטריארכלית שהיא אדישה לזכויותיהן ולמשאלות שלהן. Vivian Qu משלבת ביקורת קפדנית ורבת פנים של העיירה הסינית שהיא מיקרוקוסמוס של סין, המציגה היררכיה חברתית בשלושה ממדים – אתיקה, גיל ומין ובוחנת את הערכים על פיהן. מה שמוכיח מבחינה אתית הוא מסובך עד אין קץ: חששותיה של מיה פקידת המלון, מתקרבות עם עדותה המרתיעה, משום שהיא מעמידה אותה בסכנה של איבוד משרתה, בעוד שהוריהם של הקורבנות עומדים בפני השלכות פומביות ופרטיות כאחד, על מנת לקדם את הצדק. ומי יזכה להרוויח מהמקרה, בכל סיטואציה? זה יכול להיות מועיל יותר עבור מיה לשחק את המשחק ולהשתמש באמצעי סחיטה כדי לגייס כספים לקניית תעודת זהות מהשוק השחור ועל ההורים לקבל הסדר מחוץ לבית המשפט, להבטחת עתידם הפיננסי של ילדיהם מבלי לפגוע במוניטין שלהם בעיני הקהילה הרחבה. החזון של Vivian Qu הן כתסריטאית והן כבמאית, אוהד את מאמציהן של הדמויות שלה, אך הפרשנות החברתית שלה היא אכזרית, מתוחכמת ומדויקת ומתבטאת לאורך הסרט בהצטברות של דימויים כגון הפניות לבחינות קדם – נישואין, מרפאות לשחזור קרום הבתולין ותצלומי חתונה בתולה – כלה על סוס, בראשות החתן. הכלה נישאת בזרועות החתן – דיוקן חזק של נשים כנועות. בעולם הזה, נשים הן אידיליות ומוגדרות כאותו פסל שקט ומאלף של מרילין מונרו. 

 

 

'תפילה' של הבמאי  Cédric Kahn הוא סרט חזק ובלתי מתפשר. עם הביקורת החריפה, הלא סנטימנטלית של שיטת טיפול קתולית לנערים מכורים לסמים. אם תאמין באלוהים אמונה טוטלית, תשיר מזמורים, תתפלל מבוקר עד לילה הרי שההתמכרות תעלם. זהו סרט של התבוננות פנימית מעמיקה המטילה ספק בבחירה שמותירה את הנער המכור לסמים קשים עם בחירה אחת. או אלוהים או חזרה לסמים. Anthony Bajon  השחקן אשר זכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין, הוא תומאס הצעיר המכור לסמים שמגיע חבול ורצוץ לבית מחסה דתי בכפר צרפתי הררי. מנהלי המוסד הדתי מטילים כללים נוקשים בלתי מתפשרים על חבורת הצעירים המכורים. הטיפול המוצע הוא תפילה והאמונה הדרושה כדי להשיג תשובה ועבודה פיזית מפרכת, לעתים קרובות חסרת טעם. הצופים לא יודעים על עברו של תומאס כמו גם על עברם של בני הנוער האחרים. הסרט עוסק חד משמעית בהווה. ברגעי משבר קשים תומאס בורח מבית המחסה אבל התערבותו של תושב המקום מחזירה אותו לבית. מאותו הרגע מבין תומאס את כללי המשחק ובוחר באלוהים, קרי ישו.

Anthony Bajon המשחק את תומאס מפגין משחק טוטאלי. הוא נראה ומרגיש כמו מכור להרואין, הוא מקיים את התפילות, שר את המזמורים. הוא מתריס ומזועזע לפי הצורך, אבל זו הופעה מקורקעת וטבעית. אישיותו מחולקת בהדרגה ברגעים קטנים, בסצנות קטנות. התבגרותו מרגישה אורגנית לחלוטין. האמצעי היחיד להשבה ולהחלמה הוא להיות אינדוקטרינציה, הביקורת של הבמאי היא לא גלויה. הרעיון של החלפת ההרס של סמים עם ההתלהבות הדתית היא רמז עדין להשפעה הדתית, או יותר נכון האמונה הטוטלית בכת הדתית שמאחדת את כל הצעירים. כולם מגולחי ראש, לובשים את אותם הבגדים, אין סיגריות, אין משקאות, אין נשים. האם זה אפשרי להחליף אמונה באמונה אחרת? האם החיים יהיו טובים יותר? מוסריים יותר? התוצאה הסופית מהי?

האם זה אפשרי להחליף אמונה באמונה אחרת? האם החיים יהיו טובים יותר?

האם זה אפשרי להחליף אמונה באמונה אחרת? האם החיים יהיו טובים יותר?