היופי והנעורים כחרב פיפיות

Spread the love

 

תמונתו של דוריאן גריי, מאת אוסקר ווילד, היא היצירה ששינתה את חיינו. אז אנחנו מנסים לפתות אתכם לשים עליה יד

 

הדור הנוכחי של האנשים הצעירים לא רוצה בקץ הילדות. הוא רוצה למשוך עוד קצת, עוד כמה שנים. לא להתבגר. בוא נזדקן מבלי להתבגר, כמו שמציע השנסונייר ז’אק ברל. הדמות הספרותית החיה ביותר המגלמת את הרעיונות הללו, עד כי נדמה שהיא לא ספרותית אלא חיה בינינו עד היום, אלמותית ואמיתית – היא דוריאן גריי של אוסקר וויילד (1854-1900). וויילד אולי האמין באמנות לשם אמנות, אבל בפועל חדר לתוך ורידיה החיים של התרבות ובעצם לתוך עורקיו של כל אדם קורא.

 

 

יצירת המופת הזה מגוללת את סיפורו של צעיר, דאנדי, המוכר את נשמתו תמורת נעורים ויופי נצחיים. אוסקר וויילד משחיז באמצעות היפוכים שנונים, שהוא המומחה להם, בלשון ובעלילה, את ביקורתו החברתית החדה. גריי ההדוניסט קצר הרוח וחסר המוסר אינו משתנה כלל עד עמודיו האחרונים של הספר, בעוד תמונתו מזדקנת והופכת דוחה יותר ויותר עם השנים. הוא מוכן לעשות הכול כדי לשמור על חוזה היופי והנעורים, אפילו להפוך לרוצח או להתמכר לסמים. גריי ממשיך בחבלי קסמו המפחידים והמשחיתים למשוך אותנו הקוראים כבר מאה ועשרים שנה, כי בסופו של יום עדיף להיות צעיר, בריא, יפה, שולט, שנון וגם עשיר, מאשר, זקן, חולה, תלוי, טיפש ואף עני.

 

 

מעשה דוריאן גריי מזכיר את מעשה פאוסט ומפיסטו, אבל במקום החוכמה עומד במרכז היופי באשר הוא – מאוד רלוונטי לתקופתנו החזותית – החוזה הוא אפוא לא בין השטן לאדם, אל בין מעשה לתוצאה; כלומר, האמנות, הציור ומושא האמנות שהוא האדם – דוריאן גריי. בספרו של וויילד יש נקמה באמנות הנצחית. היא, האמנות, מזדקנת, הרי הציור הולך ומזקין ואילו החי את החיים עצמם הוא הוא אשר נשאר צעיר לנצח, שוב, עד ההיפוך הסופי.

 

וויילד ייגע באמצעות גיבוריו (גריי וכמובן לורד הנרי האינטלקטואל השנון ובאזיל הולוורד) לא רק באמנות הציור, אלא גם במוזיקה, בתיאוריה של האמנות וכמובן באמנות התיאטרון. דוריאן גריי מתאהב בשחקנית לא מוכרת בשם סיבּיל ויין, אשר בעיניו היא גאונית. וויילד מקדיש יחסית המון לתיאור השחקנית. מדוע? כי וויילד, כמובן, עומד להעלות את ויין וגריי על במת החיים, כי החיים בשבילו הם סוג של תיאטרון, ממש כמו ששייקספיר כתב: ‘כל העולם במה וכל אנשיו ונשותיו שחקנים הם, יש להם כניסותיהם ויציאותיהם ואדם אחד משחק תפקידים רבים’. אבל אצל וויילד זה דרמטי וצבעוני יותר, פחות פילוסופי, כל העולם וודביל אחד גדול. הבמה קטנה על תיאטרון החיים. יש לשחק אותם עד הסוף. גריי מזהה ממש את סיביל ויין כיוליה של שייקספיר, הוא אינו מפריד. גם ביהודי, מנהל התיאטרון, האוחז בווין, הוא רואה מעין שיילוק, היהודי של שייקספיר מ’הסוחר מוונציה’ והוא מבקש בתמימותו לחלץ אותה מציפורניו. ככלל, וויילד יוצר הומאז’ים אינסופיים לשייקספיר, שהחיים למול מעשה האמנות העסיקו אותו ללא הרף.

 

 

 

באזיל הולוורד, הצייר, הוא דובר נשמתו של דוריאן גריי. הוא יוצר אותו. הוא תחילת דרכו. הוא מוכיח אותו. בשליש האחרון של היצירה דוריאן גריי כבר רוצה להראות לו את התמונה כדי להיפטר ממנו, כדי לרצוח אותו. נשאלת השאלה: האם זו החלטה של רגע חפוז? בחירה רגעית או מודעת? קשה לדעת. כאשר גריי רוצח את הולוורד הוא הופך מנוול לנגד עינינו. אלה כבר לא שמועות רחוקות על רוע שמנסים להזים. זה כבר לא מישהו שגרם למותה של מישהי כמו עם השחקנית סיביל ויין. זה רצח לנגד עיני הקורא. גריי סבר שרק הוא יכול לראות את דיוקנו, אבל עכשיו כבר כולנו רואים אותו.

 

בשלב מאוחר יותר, לקראת דפיה האחרונים של היצירה, התמונה לא רק כעורה, היא גם מדממת. מכאן הדרך של מי שכונה על ידי סיביל ויין הקסומה ‘נסיך החלומות’ אל מאורות האופיום קצרה. אם לא התאבדות, אז הרס עצמי הדרגתי. הרוע מעכל כל חלקה טובה בשם היופי. דוריאן גריי בוחר בכינוי ‘נסיך הפרדוקס’ (כל כך אופייני להיפוכים ההפכפכים ששותל וויילד בנפש גיבורו ובעלילה) במקום ‘נסיך החלומות’. גריי כבר רחוק-רחוק מכל דברי ההלצה והשנינה, דיאלוגים אינטלקטואליים של פינג-פונג עם ידידו, הלורד הנרי, הוא כבר בלב המעשים הרעים.

 

 

אם לחזור לאותה עלמה יפה מן המעבדה שהמשורר הצעיר מביט בה ואינו יכול להסיר ממנה את עיניו ולא נוח לה עם זה, קובע וויילד ברבע הראשון של היצירה כי ‘היופי הוא סוג של כישרון – למעשה הוא נשגב מהכישרון, שכן אינו דורש הסבר’. הנה היתרון האבסולוטי של העלמה על המשורר. אלא מאי, היופי מתכלה בלי להיות תלוי בנו. לא יעזרו ניתוחים פלסטיים, בוטוקס, ניפוחים כאלה ואחרים. כשדוריאן גריי דוקר את התמונה, הסכין נכנסת בלבו. הרי התמונה היא האמת. היא הנפש. הדם הוא הנפש – כתוב בתורה – לכן הדם בתמונה. זה דם כתמי שאין למחות אותו מן האיברים כמו על ידיה של ליידי מקבת’ (זוכרים את האזכורים הרבים לשייקספיר ביצירה הזו?). גריי מזקין באחת, כי הסדר חוזר על כנו, הטבעי שב. התמונה שומרת על עלומיה והגבר מזקין ומת. כל מה שנשאר לאדם שהסכין עם הרוע הוא להזיק לעצמו. נֶצח שווה רֶצח.

 

Author: רן יגיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *