תחזיקו את הכיסאות, המשקופים, את האוויר (נו טוב גם את האזיקים וסליחה ששכחנו לשחרר אתכם) אבל מדובר ברגע היסטורי ממש ושספק אם יחזור על עצמו, חברים, כתבתנו לענייני קולטורה, נורית קידר, הורידה את כלי הנשק שלה (היינו אומרים זין אבל אף אחד לא יחשוב שזה כדי לדקדק בעברית), לא התמרמרה שחסר לה מלחמת אחים, מהפכות וכל מיני דברים ששומעים, כנראה, בחדשות וממש אהבה סרט עם שמות של ידוענים. לא בטוח שזה יחזור אלא אם כן מדובר באפקט של הכדורים החדשים שהשרינק הביא לנו מקלאב.
האקדמיה האמריקאית, זו שבוחרת את זוכי האוסקר בקולנוע הדוקומנטרי, לא מחפשת צרות. בין אם זה סרט על רצח עם באינדונזיה או של אזרחים באפגניסטן. מי צריך סקנדלים בלילה של חגיגות? הרי סרט שעוסק במוזיקה של מאחורי הקלעים של מיטב הכוכבים, עם ברוס ספרינגסטין, האבנים המתגלגלות ומייקל ג’קסון שווה פי כמה יותר. אפילו אם מדובר בזמרי ליווי שחורים ובאפליה ענקית בינם לבין הכוכבים. האם המרחק בין זמר מלווה לזמר כוכב הוא כל כך קצר, שברירי וכואב?
הסרט זוכה האוסקר הדוקומנטרי Twenty Feet From Stardom מביא לנו את זמרי הליווי החיים בעולם שנמצא מעבר לאור הזרקורים. קולותיהם מביאים ויוצרים הרמוניה מושלמת שאין לה תחליף לזמרים הגדולים וללהקות הידועות בעולם. זמרי הליווי הטובים ביותר הם שחורים ואין זמר כוכב שיוותר על קולותיהם השמיימים. לא היה לנו מושג כיצד חיים זמרי הליווי של ברוס ספרינגסטין או של האבנים המתגלגלות ומייקל ג’קסון. לא ידענו מה כוחם וחשיבותם עד לסרט הזה.
