אי שם לקראת סוף העשור הראשון של שנת אלפיים יצא לי להשתתף במסיבת בית. זו הייתה אחת מהמסיבות האלו שהתמקדו בניסיון להיות מבוגרים או בורגנים. בדיעבד היא הייתה דומה במעט למסיבות תה שילדים או ילדות עורכים בגילאים מוקדמים, לפחות במידת האמינות של היכולת לקרוא את הדרך בה העולם פועל. המשתתפים סברו שאנשים מבוגרים נפגשים עם כעשרה ידידים קרובים, כאשר כולם מבשלים משהו ואחר כך עוסקים בשיחות חולין. כבר אז היכולת לייצר מהימנות נסדקה מהר מאוד והנושא הגיע לכוכבי וכוכבות קולנוע שהיינו רוצים לבלות איתם – שזו אולי הגרסה למבוגרים של להגיד את השם שלך ושם של חיה שמתחיה באותה אות. מכיוון שהייתי עייף וטיפש מידי להימלט נקבתי בשמה של שרה פולי. להיות מאוהב בשחקנית קולנוע נראה לי כסימן לסוג של קיום טראגי. כמו להיות מאוהב בזמרות או בפרימה בלרינה בבלט. זה פשוט עצוב לבלבל דמות עם תפקיד או נארטיב עם החיים בעולם האמיתי. בכל מקרה ההצדקה שהייתה לי בבחירה נשארה איתנה ואפילו התחדדה עם השנים. פולי מחזיקה באחת מהקריירות הורסטיליות ביותר בתעשיית הקולנוע היום. היא שיחקה בסרטי אימה ומתח כמו ‘אקזיסטנס’ המופתי של קרוננברג, ברימייק של סרט הזומבים הקלאסי ‘שחר המתים’, בקומדיית הפעולה הניינטיזית ‘גו’ ובמקביל בסרטי דרמה כמו ‘החיים בלעדי’ שמספר על אישה ממעמד הפועלים שמגלה שהיא עומדת למות. באף אחת מהבחירות הללו אין סרט אחד שלא אוחז במורכבות מסוימת שמצדיקה את קיומו במידה כזו או אחרת. אפילו ‘גו’, הנורא למדי, ביטא בצורה לא רעה את הוויית האקסטזי של שנות התשעים. ‘החיים בלעדי’ הקדים סדרות כמו ‘מזל סרטן’ שהתעסקו בנושאים דומים בצורה פשטנית ונעדרת ליריות הרבה יותר.
טריילר – שחר המתים
טריילר ‘גו’
טריילר ‘החיים בלעדי’
אך הדבר החשוב יותר מהעובדה ששרה פולי מצליחה לתמרן בין סרטים בז’אנרים שונים ולהתרחק מכל הקלישאות של שחקנים שנתקעים בתפקיד מסוים או שנעשים מפורסמים עד כדי גועל הוא שהיא מתחילה לבסס קריירה מרתקת כבימאית מצליחה. בעוד קיים עיסוק הולך וגובר בנוגע למיעוט בנשים במאיות שמוביל למספר היקשים תרבותיים שבינם אפשר למנות קיום פסטיבלים לסרטים שבוימו על ידי נשים או במקביל לביקורות פמיניסטיות על העדר המבט הנשי כחלק מאי ההכללה שלהם במוסדות התרבות – פולי מצליחה לייצר את החלופה שמהווה את היוצא מהכלל. ישנו מאמר מרכזי של חוקרת הקולנוע מארי אן דון שמדבר בניגוד לדעה הביקורתית של הפמיניזם על איך נשים הן דווקא הצופות המושלמות בגלל כפיית התפקיד של הסובייקט שקשור גם לעצם חווית הצפייה בקולנוע, כלומר להיות צופה מהצד שאינה יכולה להשתתף באירועים שמתרחשים על המסך.
גם כאן אפשר להציב את פולי כיוצאת דופן עם היצירה הדוקומנטרית החדשה שלה. היא מצליחה כמו בסרטה הקודם ‘הולס האחרון’ עם סת’ רוגן ומישל וויליאמס ללכת על הקו הדק ולהיות אמנותית בלי להיות יומרנית ולהיות דרמתית בלי להיות מניפולטיבית. העובדה שהסרט הנוכחי הוא אינו עלילתי אינו גורע מהכישרון הקולנועי. היא לא מתעסקת בעצמה כמותג או נוברת בסיפור חייה בדרכים המקובלות. פולי הייתה יכולה בקלות לעשות סרט שיחזק אותה כמותג, לדבר על הילדות בצל הקולנוע עם שני הורים שחקנים, על לגלות שמי שחשבה שהוא אביה הביולוגי למעשה איננו אביה, לדבר על איך נעשתה אקטיביסטית שגדלה כילדה שחקנית ובגיל 12 בערך גורשה מקריירה בדיסני כילדה כוכבת כאשר התנגדה בפומבי למלחמת המפרץ, להלל את עצמה או להתמקד באלמנטים המלודרמטיים. במקום הסרט עוסק לא מעט במבט עצמו, בתיעוד וכפי שהשם מציין בסיפורים הבדיוניים שאנחנו רוקמים בהם את חיינו
סיפורים שאנו מספרים – טריילר
