פלסבו

‘פלסבו’ הוא סרט מסוגנן מזן נדיר יחסית. ניתן לכנות אותו ‘פואטי’ ולהתכוון לזה שהוא מינימליסטי ורב משמעות. בתסריט המהודק לכל מחווה יש רבדים שונים של פירושים שונים שאפשר לנסות ולצקת לתוכם תוכן פרטי. הוא שחור לבן, מצולם יפהפה, והמשחק עדין וקורע לב לפרקים. גם כאן, לא בגלל דרמות כפויות אלא בזכות שפע של סימנים קטנים. אביה, שכתבה את התסריט הסכימה לדבר עליו. זו מחווה משמעותית לאור העובדה שקשה לשוחח עם בן דוד. היא אוהבת להישאר חבויה מאחורי הקלעים וממעטת להתראיין.

אנחנו חייבים להפסיק לראיין אחד את השני

‘למה אתה מתכוון?’

כי גם את ראיינת אותי פעם לכתבה, מזמן שהייתה לי תערוכה

‘אני לא זוכרת’

ניסיתי לייצר שאלת פתיחה או קביעת פתיחה שתמסמס את המעמד המשונה הזה של לראיין אותך כדי שנוכל לעשות ראיון רגיל

‘אז אתה רוצה שזה יהיה משעמם?’

אולי הייתי מעדיף שכן, נגיד הייתי יכול לשאול שאלה על בסיס ידע מוקדם, משהו כמו ‘ידוע שניהלת מערכת יחסים עם איקס וווי בעבר, האם היה נוכח מתח כלשהו בסט?’

‘ואז גם היית מנסה לעורר פרובוקציה ריקה, גם שאתה יודע שאין שם שום מידע רלוונטי ושהכול הלך חלק, וגם סתם היית תופס זמן ומקום כדי רק לנסות להראות שאתה יודע דברים וזה היה יוצא סוג מוזר ומעצבן של אמצע, שלא לדבר על זה שהסרט היה יוצא שולי בראיון מהסוג הזה’

בדיוק, כן. אבל זה גם לא היה דוחק אותך לפינות. כמו נגיד, אם הייתי שואל אותך ‘איך הייתה העבודה עם רני בלייר’ ואז היית עונה לי ‘ הוא מאוד מקצועי ונדיב’ כמו אחרונת השחקניות ב’סטודיו למשחק’

‘יש סיבה לזה שדברים רגילים נשמעים משעממים, זאת פורמולה שעובדת. ככה לאנשים תמיד יש מה להגיד, וזה תמיד יוצא לטובת הכלל. זה כמו הרעיון של שקר חינוכי של אפלטון באפוליטיאה. אפילו לשקר צריך להיות יופי’.

אפשר להתחיל מהתחלה?

‘בבקשה, יפריע לך אם אקרא לך ‘גברתי’ במהלך הראיון?’

לא יותר מידי. אז בואי נתחיל. יש את הסרט הזה, ‘פלסבו’, שיוקרן עכשיו בפסטיבל ירושלים. איך הרעיון לתסריט נולד?

‘אני כל הזמן כותבת, והסרט הוא כמו האחרים תולדה של הדרך שבה אני חושבת בכל השנים האחרונות. השירה והכתיבה העיתונאית הפכו לפרוזה, ופרוזה הפכה לתסריטים, אבל בדרך מסוימת זה תמיד היה תסריטים מהתחלה. כי לכל טקסט יש עולם שהוא מתאר והאסתטיקה תמיד הייתה ותהייה חלק מהדרך שבה אני חושבת על דברים, בעיקר במקום הזה של להמציא סיטואציה או סיפור’.

יש באמת נקודה מסוימת בזמן שבו התסריט נוצר? הוא קשור למשהו שחווית או שעניין אותך?

‘זאת שאלה קצת טיפשית כי זה סיפור על שני גברים שנמצאים בתוך מוסד. אז לא, אבל הוא קשור לנקודה מסוימת, כמו כל דבר אחר, אני לא בטוחה שיש לה משמעות. לימדתי קולנוע ב’מינשר’, וכתבתי שיעור על סרטי אקספלוייטיישן , שכלל מין סקירה רחבה על מערבוני ספגטי, סרטי מונדו, נאציפלוייטיישן, פלאקפלוייטישן וכולי ועל הקשר שלהם לפוסט מודרניזם בקולנוע, וגם לסרטים שעושים היום. וזה סרט שהנחת היסוד שלו שונה או כמעט הפוכה. אני חושבת שזה גם סביב התקופה שיצא ‘הארטיסט’, ראיתי אותו בפסטיבל קאן, והוא בהחלט לא יצירת מופת, אבל יש משהו מרגש במחשבה על קבוצת אנשים שמצליחה לעבור את כל מסכי הסינון העבים של תעשיית הקולנוע ולהוציא יצירה מהסוג הזה. בעיקר שסביר מאוד להניח שהיו בדרך חברים, במאים ומפיקים שאמרו שאי אפשר לעשות סרט כזה היום. אולי לא ואני סתם מדמיינת או שהיה להם מזל, אבל הפן הכלכלי ביצירה קולנועית הוא מאוד משמעותי, אולי יותר מאמנויות אחרות בגלל מידת ההשקעה, ככה ששאלות לכסף עשויות בהחלט לעלות בכל מיני שלבים. אז צריך סוג של פרץ אמונה שהרבה פעמים מוכיח את עצמו בסוף, ובמובן הזה ‘ הארטיסט’ היה סוג של נקודה אופטימית, יותר מנגיד מקור השראה’.

אז השפעות, אני יודע שאת אוהבת לעשות ניימדרופינג

‘יש כמה, חלקן מהאקספרסיוניזם הגרמני, כמו ‘הצחוק האחרון’ של פרידריך וילהלם מורנו, פילם נואר כמו ‘מרוקו’ של ג’וזף פון סטרנברג עם מרלן דיטריך. רציתי לכתוב סרט שהוא אסתטי בעיקרו והיה לי חשוב לחזור אחורה למקום שבו נשאלו שאלות קצת אחרות על איך דברים נראים או מיוצגים על המסך’.

ובמשפט אחד איך היית מגדירה את הסרט ואת הנושאים שהוא עוסק בו

‘זה סרט על חתיכים. יש בו את שלושת השחקנים הכי יפים באזור הגיאוגרפי המסוים הזה. כל השאר פחות חשוב’.

אני זוכר שגדעון גנני עלה לפני ההקרנה של הסרט בסינימטק ודיבר על הקיצוץ בתקציב של סרטים קצרים, על איך הפורמט הזה, שהוא גם מעין מעבדה לגידול יוצרי קולנוע, וגם נישה בפני עצמה נהרס כי יש תקציב לבערך שניים כאלו בשנה.

‘כן, המצב גרוע, ואני לא מעוניינת כל כך להיכנס לשיחת ‘העתיד השחור של הקולנוע הישראלי’. אפשר רק להגיד שזה תחום שדורש השקעה, ושמיתרגם בסוף לכוח כלכלי, שמעתי ראיון ברדיו עם המנהל של ‘תדמור’ אני חושבת, שדיבר על הסרת המימון הממשלתי, ואיך היא פוגעת בענף התיירות, אם יש שפים מקומיים זה לא רק מועיל ליצירת משרות, ומקל על נגיד מסעדות שלא צריכות לייבא שפים מחו”ל בעלות גבוהה, זה גם מייצר בסופו של דבר יוקרה שמתבטאת בכלכלה. אבל עדיף היה לדבר על זה עם גדעון גנני, או רני בלייר שממש מנסים לקדם את המעמד של אמנים, וזה היה חלק מהאג’נדה הפוליטית שלהם’.

הסרט עוקב אחר אלפרד, גבר כבן 70, המאושפז שנים ארוכות בשל מחלת נפש ונפתח אחרי ניסיון התאבדות כושל נוסף שלו. אלפרד הוא אדם בודד המקיף עצמו בעברו, בוחר בבדידותו ואף מתעקש עליה. החלטה של מטפלו או שמה בשל תופעת הלוואי של מחלתו, מכניסה את אריסטו, עבריין צעיר המנסה לחמוק מריצוי מאסר, לחדרו. מכאן מתחילה מערכת יחסים בין אריסטו הצעיר לאלפרד. פחדיו של הראשון כמו גם התנגדותו לנוכחות של השני חושפת את הביוגרפיה שלהם המתמזגת לאיטה כמו גם את הלך הרוח והעבר המסתורי אותו חולקים השניים עד שלא ברור אם מדובר בשני אנשים שונים או בדמותו של אלפרד החוזרת מן העבר לצורך פסיכואנליזה. בין אם מדובר בדמות אמיתית או בן אם לאו ,אנו נחשפים אט אט לעולמם הפנימי והמורכב של הדמויות, לחברות יוצאת הדופן הנרקמת ביניהם שהמוות והטירוף הן חלק מהשיח היום יומי שלה, לצורך בנוכחות זה של זה מול עצמתה של הבדידות ועד הבחירה בשפיות או אולי השלמה עם הטירוף.

ואיך היה לעבוד עם זיאד ומוחמד? איך זה לביים אבא ובן בסרט שמדבר על קשר מיוחד שנרקם בין איש מבוגר לאיש צעיר?

‘התשובה היא איכשהו בגוף השאלה, יש את המקורות הספרותיים והקולנועיים של הסרט, נגיד חשבתי על ‘מות מאלון’ של בקט והמודרניזם, רק ששם יש את הסובייקטיביות המוחלטת של איש גוסס שתקוע בתוך המחשבות שלו, שהן לא קוהרנטיות תמיד, ולא מהימנות מבחינת סדר וזיכרון, וזאת תודעה שבורה אולי קצת יותר מהרגיל. אבל בכל מקרה חלק מהעניין שלי היה הפוך, ודווקא מצוי בתוך האפשרות לאינטראקציה. יש שם פן פסיכולוגי שעובר בתוך העלילה ונוגע גם בנוסף למה שמניתי לקשרים בתוך קולנוע, ואיך הם בדרך כלל לא מוסברים עד הסוף. רציתי להחצין את האלמנט הזה. אבל אם נחזור אחורה, יש משהו מובנה או אינהרנטי ביחסי משפחה שדומה לזה. אלו קשרים עמוקים של אמון, שהחיזוק היחידי שלהם יכול להיות הימצאות באותו מקום או השתתפות בגורל. אפשר למצוא בזה בקלות גם את הקונטקסט הפוליטי, אבל אני מעדיפה שלא לנסות לתמלל הכול. זה גם לא סרט שהוא באמת על פוליטיקה, אפילו שהיא נוכחת בו’.

את מתרגשת לקראת ההקרנה בפסטיבל?

‘כן. קצת, לראות אותו על מסך גדול זה מרגש כל מי שיוצר קולנוע, כבר יצא לי לכתוב סדרות שהוקרנו בטלוויזיה אבל זה שונה, הסרט מרגיש ‘שלי’ יותר. אגב, סתרתי את עצמי מספיק?’

את מסוגלת ליותר

בשביעי לשביעי, בשעה שבע יוקרן הסרט ‘פלסבו’ בסינמטק, במסגרת ‘פסטיבל ירושלים’.

כמו כן ‘פלסבו’ יוקרן ב- 16-17.7/ בשעה 14:00/סינמטק ת”א