50 שנה ל 'גל הקולנוע האמריקני החדש'

מאת נורית קידר

הבמאית והמפיקה נורית קידר על מהפכת הקולנוע האמריקאי שדרש מספר קרבי יריות, כמה שורות, היפים ואופנועים, לא בהכרח בסדר הזה

 

הקולנוע האמריקאי עבר תקופות רבות של שינויים דינמיים, מהופעת הקול, יישום הטכנוקולור, שינויים בצלולואיד, עם כל מכשול, תעשיית הקולנוע הצליחה להמציא את עצמה מחדש. בשנות השישים הייתה מהפכה תרבותית בחלקים רבים של החברה. המוזיקה, הספרות, הפוליטיקה, המין והגזע הושפעו כליל במהלך העשור. תחום אחד שהחמיץ את המסיבה היה הקולנוע. אפשר לייחס את הכישלון למבנה הארכאי של הנהלות האולפנים הגדולים שהיו אטיים מידיי מכדי לזהות את השינוי, בטח ליישם את השינוי הנדרש. למי שלא ידע הרי שמאז תחילת שנות ה- 30 היה קוד חוקי קולנועי, שאסר בתכלית האיסור לתאר סקס, סמים, כל דבר אנטי – אמריקני או אנטי- דתי. בשנת – 1967 הקוד החוקי בוטל ביסודו, והדרך נפרצה לגל החדש. לקדמת המסך הגיעו צעירים מוכשרים, מבתי הספר הידועים לקולנוע, שהחלו לעסוק בנרטיב שנישא על ידי הלהט המהפכני הצעיר ואפוף האופטימיות של התנועה לזכויות האזרח ומחאות נגד מלחמת וייטנאם, שהעניק חופש יצירתי חסר תקדים בהוליווד.

 

הזוג המקורי - בוני וקלייד

הזוג המקורי – בוני וקלייד

 

הסרט הראשון שאהבנו לאהוב הוא 'בוני וקלייד' של ארתור פן עם וורן ביטי ופיי דאנאוויי שנתן מכת אגרוף לבטן האמריקנית השמרנית. המבקרים בזו לסרט הקיצוני בעיניהם, שמדגיש סצינות אלימות ואווירה ניהיליסטית. בעיקר 'הניו יורק טיימס', שכינה את הסרט – 'פיסת סלפסטיק זולה אדומה מרוב אלימות מהסוג המזוויע ביותר'. רוג'ר אברט ז"ל, גדול מבקרי הקולנוע האמריקאי, חשב אחרת: 'בוני וקלייד' הוא ציון דרך בהיסטוריה של הסרטים האמריקאים, עבודה של אמת וזוהר מחד ומאידך אכזרית ללא רחם, מלאת אהדה, מבחילה, מצחיקה, קורעת לב, ויפה להפליא. בעוד כמה שנים בהחלט אפשרי ש – 'בוני וקלייד'  ייראה כסרט המסכם את שנות ה – 60, מראות של עצב, המשולבים בהומור ובאינספור פרטים על הדרך שאליו הידרדרה החברה האמריקאית'. הסיפור המעט בדיוני של שניים מפורעי החוק האהובים והידועים לשמצה ביותר של אמריקה סחף 9.8 מיליון צופים!!!!! 'בוני וקלייד' קיבל פרסי אוסקר עבור שחקנית המשנה הטובה ביותר אסטל פרסונס (Estelle Parsons) והצילום הטוב ביותר (Burnett Guffey) ונבחר לשימור בידי ארכיב הסרטים הלאומי.

 

אחריו הגיע 'אדם בעקבות גורלו' (במקור: Easy Rider) סרט מסע אמריקאי משנת – 1969 שנכתב על ידי פיטר פונדה, דניס הופר וטרי סאוות'ר ובוים על ידי הופר. הוא מספר את סיפורם של שני אופנוענים (בגילומם של פונדה והופר) שנוסעים ברחבי ארצות הברית. 'אדם בעקבות גורלו' היה ייחודי בכך שהצליח לתפוס ולסמן את התקופה ומאפייניה כגון עלייתה ונפילתה של תנועת ההיפים, שימוש בסמים ואורח החיים השיתופי בקומונות של התקופה. לימים הודה הופר שבכל תקופת צילומי הסרט הם אכן עישנו סמים והסצנות המצולמות, בעודם שואפים את הקוקאין, אמיתיות.

 

הסרט שתקציבו היה 400,000 דולר (כולל הסמים) הרוויח 60 מיליון דולר!!! דניס הופר זכה בפרס הסרט של הבמאי הטוב ביותר, בפסטיבל ונציה. הבמאים הבולטים של אותה התקופה היו: רוברט אלטמן, פרנסיס קופולה, וודי אלן, טרנס מאליק, מרטין סקורסוזה, מייק ניקולס וסטיבן ספילברג. עד סוף שנות ה -60 קברניטי הוליווד סוף סוף הבינו את המהפכה התרבותית הנגדית אשר סחפה את שלל האמנויות שנים קודם לכן. הקולנוע האמריקאי גדל ושגשג. הסרטים היו השתקפות הזמנים של המציאות הקשה, חגיגה של האנטי גיבור כגיבור. האופטימיות הצעירה נעלמה. ווטרגייט, ווייטנאם היו שתי ההשפעות הגדולות ביותר על המנטליות של שנות ה -70.

Easy Rider

Easy Rider

 

ה'גל הקולנוע האמריקני החדש' נמשך 13 שנה. מרבית הסרטים שהגיעו אל המסך בעידן הזה שקעו אל תהום השכחה. אפילו פרנסיס פורד קופולה מעולם לא הצליח לשכפל שום דבר כמו 'הסנדק', 'השיחה' או 'אפוקליפסה עכשיו'. חלק מהבמאים עדיין נמצאים במוקד העשייה הקולנועית. כמו ויליאם פרידקין, טרנס מאליק, וודי אלן, וספילברג. יתר על כן, ניתן לטעון שהאמונה בחופש היצירה, הביטוי האישי והאוטונומיה שהרוח האמריקאית החדשה משרה ומעוררת, ממשיכה להיות מורגשת בתוך הקולנוע העצמאי האמריקאי, עם יוצרים כווס אנדרסון, קוונטין טרנטינו, ריצ'רד לינקלייטר, קלי ריצ'ארדט, אוליבר סטון, ג'ף ניקולס ואווה דובראי (בין רבים אחרים) המכוונים לסרטים בעלי משמעות אסתטית ופוליטית.