ART TO GET

Spread the love

תכננו לראיין את מעצב הפנים והאמן אודי יפרח לגיליון הנוכחי. נעשה לא קל לאחרונה למצוא טקסטים וכותבים על עיצוב. לכאורה, זה נושא שאמור להיות מסוקר או נוכח יותר בפלטפורמות שונות. קל נורא לחבב את הגישה של אודי, הוא ממחזר את הכל. אבל לא רק זה, הוא לא עובד כרסטורטור שאוסף רהיטים ומשפץ אותם, הוא ממציא פריטים מחדש כשהוא מחבר בין חלקים ויוצר המצאות: ג'ריקנים צבאיים עם מעט חלודה, בובות, שמשיות, ספלים, משטחי דשא מלאכותיים, כל אלו הופכים לחלק מדקורציה, אבל זה רחוק מאיך שזה עשוי להישמע. באופן שקשה להסביר, הכל נראה מושלם ומדויק. דברים שאמורים לא להשתלב בשום צורה, מתגבשים למשהו נפלא. הספוילר הוא שבסוף הראיון העברנו את המשרדים שלנו לסטודיו הענק שלו והחלטנו שהוא צריך להצטרף אלינו ולהיות חלק מההפקה של מדור העיצוב החדש, שיתחיל לצאת החל מהגיליון הבא.

 

מה הגישה שלך כלפי עיצוב?
"עיצוב בשבילי הוא מקום שאין בו גבולות, שיש בו רק דמיון ואפשרות. כל דבר יכול לשמש בסופו של דבר ליצירת פריט. זה לא משהו שמעתיקים אותו, זה משהו ראשוני. כל מה שמסביבנו יכול להפוך לחלק מהבית. בכל פעם אפשר להמציא את עצמנו מחדש. עיצוב רחוק מהדרך שבה התרגלנו לראות אותו, כלומר בצורה מסחרית, בקטלוגים של ייצור המוני. הוא צורת אמנות שיכולה להגיע גם למקום הפרקטי".
ומאיפה אתה מוציא את החלקים שאתה מרכיב מהם את הפריטים?
"מהזבל. אני הולך ורואה משהו זרוק ומאמץ אותו. אני אומר שאני מחפש דברים בזבל והקונוטציה היא לחטט באשפה, או משהו מלוכלך אחר, אבל זה עובד אחרת. אני לוקח דברים שאנשים לא רוצים ומרכיב מהם תמונה".
אתה מסתובב כדי למצוא חלק ספציפי?
"לא, אבל אני מוצא משהו, מסתכל ורואה למה הוא יכול להתחבר. זה כמו פאזל. אני מנקה אותו, צובע אותו ואז מחליט. אנחנו חיים היום בחברה חומרנית, אנשים משתמשים במשהו פעם אחת וזורקים אותו. התרגלנו לא לתקן, לא לנקות. רק בגלל שזה לא חדש או נוצץ זה ישר יוצא מהבית. ככה גם מתייחסים היום לאנשים, לבניינים וכל דבר ישן. במקום להוציא את היופי שבו, אנחנו משליכים אותו לפח וזאת טעות גדולה. המציאות היום היא כמו תוכנית ריאליטי, כל הזמן מחפשים את הדבר הבא. לסבתא שלי היתה שידה שנגר ישב ובנה במשך חודשים, עם מחשבה ועבודת יד. היום סינים מרכיבים חלקים מוכנים בארבע דקות".
אבל בטוח שבין הדברים שאתה מוצא ברחוב יש גם דברים של 'איקאה'. אתה משתמש גם בחלקים מריהוט שהורכב מקטלוג?
"גם פסולת שהגיעה מ'איקאה' אני לוקח. אוסף כל דבר שאני רואה. אם אמצא גזע עץ ברחוב אני אשתמש בו במקום ללכת לנגריה או לנסר עץ קיים. העירייה הולכת וכורתת עצים, זה חומר גלם, משהו שאפשר להשתמש בו".

לקחת חומרים מהרחוב ולהפוך אותם לרהיטים יוקרתיים/ צילום: עדו ברקוביאר
לקחת חומרים מהרחוב ולהפוך אותם לרהיטים יוקרתיים/ צילום: עדו ברקוביאר

איך זה עובד? לקוח מגיע אליך עם סכום מסוים ומבקש שתעצב לו את החלל?
"אני לא עובד עם סקיצות, לא עם תוכנית או משהו מוגדר. אני בא למקום שאני צריך לעצב ונמצא בחלל עד שאני מבין מה הדבר הכי מדויק לעשות בו. אני מקבל מפתח ומתחיל לעבוד. הלקוח לעולם לא מתערב בעבודה. אני הבן אדם הכי פשוט בחיים, והבן אדם הכי שחצן במקצוע שלי. אולי שחצן זאת לא המילה הכי מדויקת, אבל אני מודע לערך שלי כבעל מקצוע. יש לי מחברת שאני רושם בה דברים, יש לי שאלון ללקוח שכולל שאלות כמו איך הוא מרגיש, מה עושה לו טוב, מה החלומות שלו? ככה אני מעצב לו בית. לפי מה שהוא מרגיש, החלום שלו, הפנטזיה ולא לפי מה שהוא חושב".
איזו עצה היית נותן למעצבים צעירים?
"אני רוצה לראות יותר מעצבים ואמנים צעירים מצליחים להתפרנס מהעבודה שלהם. הייתי רוצה להעצים את כולם איכשהו. כמו שיש אינספור ילדים אבודים, יש לא מעט אמנים שאיבדו את הדרך, ואם אני רוצה שמשהו יקרה זה שהם ימצאו מקום, שיהיה קולקטיב שמפרה, אולי אפילו סוכנות. לעשות משהו שאתה אוהב ולהתפרנס ממנו זאת הברכה הכי גדולה שיש לאדם. אין הרבה מעצבים שאתה יכול לזהות את הקו שלהם. אין הרבה מהם שמביאים שפה או זהות לעיצוב. כי רובם חושבים ממקום מאוד שבלוני ופרקטי ולא מכיוון אמנותי, אלא מנסים לקלוע למה שהכי אופנתי. מצד שני, אין מישהו שהוא לא מוכשר. כל מי שמתעסק באמנות הוא כבר עם כישרון. השאלה היא כמה אתה עובד ומשקיע בזה. יש אנשים שחושבים על הכסף ויש אנשים שחושבים על האמנות. אצלי כסף זה על הדרך ולא הדרך עצמה. כשאני עושה משהו אני חושב על העיצוב. כסף לא יכול לקנות יופי, טעם או כישרון, אבל בעזרתו אתה יכול לקנות את התוצרים האלו. זה האבסורד וזה גם כל היופי".
ממתי אתה מעצב?
"מאז שאני זוכר את עצמי. מתי הבנתי שאני מעצב, זאת שאלה אחרת".
אז מתי הבנת?
"אני גר לבד מגיל 15 ובתחילת שנות העשרים שלי זה הגיע. זה גיל שעוברים בו הרבה דירות. בכל בית שעברתי אליו, משהו אחר הציק לי. זה גרם לי לרצות ליצור, לעשות משהו. היתה לי דירה שעיצבתי בצורה ייחודית. באו חברים לראות ואז מישהו מהם אמר לי שהוא רוצה שאני אעצב לו את הבית, זה היה חבר שגר ממול. אז הבנתי שזה מי שאני והשאר היסטוריה. הייתי כל כולי שם. התחלתי לעצב משרדים, גלריות, ארט בקליפים, רהיטים, הכל. עבדתי עם כולם, אני כבר עושה את זה עשרים וחמש שנים".

אוסף פריטים גם של איקאה/ צילום: עדו ברקוביאר
אוסף פריטים גם של איקאה/ צילום: עדו ברקוביאר

באיזה מוסדות למדת?
"מעולם לא למדתי עיצוב פנים, לא עברתי שום הכשרה בשום סוג של בית ספר. אני לא חושב שזה מקצוע שצריך בו תעודה. זאת אמנות. אני מעצב אמן. יש את האמירה הזאת שאם אין לך מספיק כסף אתה לא יכול להעזר במעצב. זאת טעות ממש נפוצה. אבל אם אתה מביא מעצב לצד שיפוצניק אתה מוזיל את כל העבודה".
אבל איך? על פניו נשמע שזה אמור להיות הפוך, שמעצב מייקר את הבנייה?
"מעצב טוב אמור לדאוג לבעלי מקצוע, הוא זה האחראי שדברים ייראו כמו שהוא רוצה. להיות שם כדי להראות איך הקרמיקה צריכה להיות מונחת ולא לעמוד מהצד, להגיד מה הגישה הוויזואלית שלו וללכת. זאת תרבות שאין בארץ וחייבים לשנות אותה. מעצב צריך להעסיק שיפוצניק ולא בעל הדירה".
אז אתה גיי?
"לא, סורי, אבל כמה מחבריי הטובים הם".
מה הפריט הראשון שעשית?
"עשיתי מנורת לילה מסירת פיראטים מעץ, מצאתי ועיצבתי אותה מחדש".

אודי יפרח/ צילום: עדו ברקוביאר
אודי יפרח/ צילום: עדו ברקוביאר

יש דברים שקשה לך לשחרר אחרי שיצרת?
"על הכל קשה לי לוותר אבל אתה משחרר ולומד לחיות עם זה. כדי ליצור אתה צריך לשחרר. אבא שלי עבד במוזיאון ישראל שלושים שנה והשלים הכנסה בשיפוצים, ככה שאת רוב הילדות שלי העברתי בין תערוכות ויצירות עוצרות נשימה לבין סיוד וצבע. זה יצר את השילוב בין האסתטיקה המופלאה של האומנות, לבין מציאת פתרונות יחודיים בשיפוצים".
למי עיצבת?
׳לכולם. לאילנית לוי, הפקות עם בר רפאלי, הילה נחשון, אייל גולן, אוולין הגואל, את הבית של מאיה בוסקילה, עיצוב קליפים לדנה אינטרנשיונל, עבדתי עם 'איסוזו', עם ערוץ 'בייבי', אינספור קליינטים. אבל זה שטויות. אני לא במקום של הפרסום. ניימדרופינג זה לחלשים, מעניינים אותי דברים אחרים. אין בן אדם עשיר ממני, אין אצלי פרחים נבולים, אני רוצה שהכל יפרח. אתה יודע מה הרמה הכי גבוהה של נתינה? שכל מה ששלך, שייך גם לכולם. זה אני כבן אדם וזה לא זול, אבל אני המעצב הכי טוב שיש. מצד שני, אני עובד לפי תקציב הלקוח ולא לפי סכום בדיוני של תוכנית עבודה. התחום הזה מגלגל מיליארדים וזה מתחלק בין מעט מידי מעצבים שרובם לא עושים עבודה טובה. יש גם כאלו מצוינים שמתחילים מראש בסכום שמתאים רק למגזר מסוים מאוד. אני חושב שזאת גם לא הדרך הנכונה. אני רוצה להיות נגיש".
אבל בחרת בשם art to get?
"נגיש, כן. זונה, לא".

Author: מערכת פרימדונה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *