Made in the U.S.A

Spread the love

chapter#3

ליאור דונסקוי, סטייליסטית בת 22, נחתה בניו יורק, מנסה לנגוס בתפוח הירוק בלי לשבור את השיניים. ליאור עשתה רואד טריפ בארבע ביולי, ולקח לה מלא זמן להתאושש ממנו.

בסוף השבוע נחגג יום העצמאות האמריקאי, ה- 4 ביולי ולכבוד זה החלטנו לקחת את עצמנו לראות במספר ימים את אמריקה ׳בצבעים׳. המעבר החד הזה בין התזוזה, המהירות והלחץ של העיר הגדולה לבין עיירות אמריקאיות נידחות, נותן לך פרופורציות לדברים.

 

photo 4

אז שכרנו רכב, לקחנו איתנו את כל הדברים החשובים כולל תקוות גדולות והרבה שטויות לדרך, וסוף סוף יצאנו מהעיר.לאט, לאט מספר המכוניות הצטמצם לכך שאתה יכול לספור אותם על כף ידך: מכונית כחולה, אדומה, ירוקה, אפורה, אבל איפה המונית הצהובה שמתרבה ככל שאתה ממורכז? היא כבר נעלמה לה.

photo 1

ממשיכים בדרך ופתאום יש כל כך הרבה ירוק, עצים ושדות. מכירים את זה בסרטים שהאור מושלם ומישהו רץ בשדה למרחקים ואתה חושב לעצמך איפה נמצאים המקומות האלו? אז מסתבר שזה פה. מול הפנים. בעיירות הקטנות בהן כל בית פרוס על שטח של ק״מ בשעה, בעוד בבלוק אחד בעיר גרים מאות אנשים. מספר הפרצופים שאתה פוגש ביום אחד, הופך ממאות לעשרות, אולי אפילו פחות.

 

 

photo 3

כבר אין בניינים גבוהים אבל פרסומות ושלטי חוצות ללא הפסקה אשר למצוא בכל מקום. עצרנו בדיינר, באמצע שום מקום. זה אנחנו, המלצרים ומספר מצומצם של ברנשים. כל אדם הוא דמות מסרט קולנוע אוונגרדי – המבוגרים, שכבר פה שנים ועדיין חוזרים על אותם סיפורים משנות השישים, המלצרית שכל חלומה הוא לחזור איתנו לניו יורק והבעלים, שבדיוק כמו בסרטים האמריקאים, גם הוא לוחם בעל עיטורי הגבורה ומאסטר בפנקייקס.

photo 5 (1)נפעמים מהדרך, מהאויר, מהצבעים ומהטיפוסים המגוונים ׳וואו׳ כבר נהייתה מילה שנייה באוטו. מתחיל להחשיך ואין הרבה אורות ברחובות, אנחנו הרכב היחיד בכביש. מצד ימין אנחנו רואים מוטל, מסתכלים אחד על השניה כאילו מדובר באטרקציה תיירותית – ׳נעצור? ניכנס?׳ שאלתי בהתרגשות כאילו בחיים לא ראיתי אחד- ׳כן!כן! זה כמו בסי אס איי חייבים. בקבלה אנו רואים ילדה קטנה, כשאנחנו שואלים אותה ׳עם מי אפשר לדבר?׳ היא נותנת צעקה לאביה ובעוד אנו מדמיינים שיצא לקראתנו גבר מבוגר ונרגן אולי אפילו רוצח סדרתי, ככה הופתענו כשגבר אמריקאי חנון, כזה עם מכופתרת ומכנסים עד למעל הברך, אבל ממש ולא בקטע אופנתי, קיבל את פנינו בנימוס.

photo 3 (1)כשאנחנו כבר בטוחים באחד החדרים, התחלו להמציא סיפורים על מה שמתחולל בין המסדרונות: ההוא מלמעלה שברח מהבית, הזוג שמסתתר מפני הבעלים המטורף שלהם, וההיא שלא יודעת מה ואיך היא בכלל הגיעה לפה.סופרים עד שלוש וכבר נרדמנו.

photo 2 (1)

אחרי לילה שקט- בלי רעשים של סירנות, עומס הרחובות, של נו, אתם יודעים, העיר, רעש כזה שאתה כבר רגיל לישון איתו אחרי תקופה בניו יורק, כמו איזה שיר ערש לפני השינה – קמים בבוקר ויוצאים לדרך חדשה מבלי שמץ של מושג לאן ממשיכים. עצרנו להייקינג, שזה טיפוס הרים. בן מסתכל עלי ועל ליעד ואומר ׳נו יאללה,הולכים!!!׳ הלכנו. הגענו לעץ שנראה כמו עמדת קבלה אבל מצאנו שם רק מחברת ישנה ועט קשור בחבל. "נא לכתוב את שמות המטיילים לפני הכניסה ליערות". בדף לא כתובים הרבה שמות.

photo
בכל זאת נכנסנו ליער ובן מסתובב אלי ואומר ׳את קולטת שאנחנו רושמים את השמות שלנו? שכל אחד מאיתנו חשוב פה? בעיר אתה יכול להעלם לחודש ואף אחד לא יחפש את השם שלך באיזו רשימה׳ מרוצים ממשיכים ללכת ומידי פעם עוצרים בנהרות או סתם יושבים ומדברים. מנסים להתנתק.השעה כבר מאוחרת, חוזרים לאוטו וממשיכים לורמונט, פה חברים יקרים, לא תראו שלטי ענק עם דוגמניות בתחתוני ויקטוריה סיקרט, לא m של מקדונלס מבצבצת, ולא קמפיינים לקוקה קולה, יש פה חוק לאיסור פרסומות. אנחנו טועים בדרך ומגיעים לחווה גדולה ונטושה, איך לא נעצור? נעצור! המקומיים כולם מאוד נחמדים, שלווים ורגועים, ונראה שהדאגה היחידה שיש לאדון לידנו, היא כמות הביצים שהתרנגולת הבקיעה היום. ׳אמריקה׳ בכל גוון, ובכל זאת הגיע הזמן לחזור.

photo 4 (1)

מרחוק קיבלו את פנינו האורות הגדולים של העיר, הפרסומות צצות, כמות המכוניות עולה בהדרגה ובהתאם גם מניין האנשים והייי! הנה מונית צהובה. האמת היא שהניתוק מהעיר היה כיף. השחרור, השקט והשלווה. אבל כשאתה חוזר אליה, אתה אוהב ומעריך אותה מחדש. נמשיך ללכת מבלוק לבלוק בקיץ, או ננסה לתפוס מונית ועדיין כל יום נראה פרצופים חדשים כי זאת ניו יורק ואין עוד מקום כמוה. ואני אוהבת אותה.

צילום: בן אברבנל

photo 1 (1)

Author: ליאור דונסקוי