So gay

Spread the love

ההיסטוריה של היחס החברתי ללהטב"ים מצויה בזעיר ענפין (מזמן לא יצא לנו להגיד 'זעיר ענפין' עמכן הסליחה) בזו של המוסיקה. אם היום להיות גיי אייקון זו מחמאה שפותחת את הדלת לקהל רחב ואפשרויות מסחריות, פעם כמובן הסיפור היה שונה. ואנחנו לא מדברות רק על הסטיגמות שהיו למי שממש אהב מחזות זמר, העריץ את קייט בוש או את סלין דיון. אם להיות מדויקים, גם היום הסטיגמה לא נעלמה לחלוטין. אך ההתחלה הייתה שונה בתכלית. אביא כאן סקירה קצרה של כמה ממה שאני תופס כמהלכים החשובים.

תמונה מוזיקה

 

צ'יקובסקי
רוסיה הצארית של המאה ה- 19 הייתה מקום, לפי הסיפורים, שלא קל לחיות בו. בעיקר להומוסקסואלים. צ'יקובסקי, שתואר כבר מצעירותו כעדין נפש ונשי העדיף גברים. קיימים מחקרים היסטוריים רבים בנוגע למיניות שלו. חלק עוסקים ביחס אליו בתקופה בה השלטונות לפעמים בחרו לרדוף גייז ולפעמים בחרו להתעלם מהם, אך האיום היה תמידי. ישנן אסכולות שונות שעסוקות בויכוח סוער סביב השאלה האם הוא חש בנוח עם המיניות שלו או שהוא הרגיש אשמה לגביה. ניתן גם לשאול את השאלה אם למיניות שלו הייתה השפעה, או חשיבות ביחס למוסיקה שהלחין. כאמור ישנם מחקרים ארוכים וסבוכים שדשים בכל אלו ועוד. גם אלו שיטענו בתוקף שאין למיניות שלו חשיבות ביחס ליצירות שלו, יאלצו להודות שלהעדפתו המינית יש חשיבות ביחס להיסטוריה. אגב, הסברה הרווחת היא שגם המלחין שוברט היה גייז. עובדת היותם נרדפים אולי מוסיפה מעט לנופך הרומנטי של יצירותיהם, אך גם מכמירת לב. הדעות גם חלוקות אם המלחין המבריק נפטר מכולרה או שהתאבד בגלל שפחד להישפט בגלל מיניותו.

קטע מתוך אגם הברבורים

 

חבורת מונטי פייטון דנים בסוגיה אם צ'יקובסקי היה מלחין גאון או סתם הומו

 

ליבראצ'י
אמריקה של שנות החמישים לא הייתה מוארת בהרבה מרוסיה הצארית של המאה ה – 19. הומוסקסואליים ולסביות היו חלק בלתי נפרד מעולם הבמה והבידור. כל זה היה כמובן שלא במוצהר. נוצר פרדוקס מתמשך שבו בדרנים, שחקנים וזמרים (נכתב בלשון זכר אך תופס לגבי שני המינים) נאלצו לעמיד פנים שהם סטרייטים ושמרניים כדי שהקהל הרחב יוכל לקבל את האמנות שלהם. אחת מהדוגמאות הבולטות ביותר היה ליבראצ'י. הוא היה הבדרן שקיבל את השכר הכי גבוה בזמנו. פסנתרן מחונן בעל מלתחה שהייתה גורמת לאלטון ג'ון לזחול חזרה לתוך הארון בבושה. הוא נאלץ להסתיר את מיניותו ותבע את כל מי שניסה להוציא אותו מהארון. ליבראצ'י נפטר לבסוף מאיידס בשנות השמונים ופספס את ההזדמנות להיות גיי אייקון. הקושי לצאת מהארון לא הסתיים מאז. מספיק להסתכל באמנים כמו ג'ורג' מייקל או ריקי מרטין שיצאו מהארון הרבה אחרי שהיו בשיאם, או חברי להקות בנים שנשארו בארון לנצח, כדי לראות שעדיין מדובר במהלך שנחשב לבעייתי בכל הנוגע למכירות ופופולריות עוד הרבה אחרי תקופתו.

 

ג'ניס איאן
איאן היתה אחד מהקולות הבולטים של תנועת הפולק בשנות השבעים. תנועה זו עזרה להציב נשים במרכז. זמרות היו קיימות כבר זמן לא מועט אבל לרוב אלו היו גברים שהפיקו וכתבו את השירים. נשים כמו איאן ייצרו משוואה שונה שהובילה לז'אנר של 'singer songwriter'. זמרות שכותבות את החומרים לעצמן ומבצעות אותם. נישה זו חזרה בשנות התשעים יחד עם הרעיון של girl power. לא מהסוג שהספייס גירלז מכרו, אלה כזה שמדבר על חוויות מנקודת מבט נשית. בשנות השבעים זה היה עם גיטרות אקוסטיות ועם השבירות שמייצרת דמות בודדה על הבמה, לאחר מכן זה היה עם להקות עם גיטרות חשמליות ואג'נדה בועטת. ג'ניס היתה שם קודם, עם הג'ופרו (אפרו יהודי) שלה. לפני להקות כמו Tegan and Sarah ולפני האינגידו גירלז האיקוניות. בשירה המפורסם ביותר היא מתארת כמה העולם נורא כאשר את נערה בת 17.

 

מוריסי
בעוד התפיסה הרווחת של הומואים וההצגה שלהם בתקשורת הייתה כזו מוקצנת וסטריאוטיפית, בשנות השמונים החל להיבנות ייצוג שונה. כזה שקרוב אולי יותר לזה של המאה ה – 19. כלומר חכם מידי, שנון ומיוסר. כזה שהמיניות שלו שונה בדיוק כמו שההוויה שלו שונה מהנורמטיביות. דמות זו התקבלה מיד על ידי כל אלו שחשו דחויים כפי שכל בן או בת נוער חשים מידי פעם. אותו ערבוב של כעס ותסכול מהסדר הקיים יחד עם הכאב של להיות מי שאתה. מוריסי יצא מהארון, חזר אליו, הכריז שהוא א-מיני וכולי. הכל תרם לסוג של מסתורין או הילה של חוסר אכפתיות לגבי ההגדרות. הוא עזר לקדם את הצד המעט אנדרוגיני שהיה קיים לפניו אצל אמנים כמו דיוויד בואי ושנוכח גם במעטה החיצוני של להקות כמו 'סוויד' אחריו. כאשר סולן R.E.M מייקל סטייפ יצא מהארון זה כבר היה קצת מאותו דבר. ישנם אמני אינדי נוספים שיצאו מהארון, לא מעט מהם. היום את ההילה של חוסר ההגדרה המיוסרת החליפה אולי המגניבות של הפוליטיקלי קורקט שנוכחת בלהקות של שנות האלפיים דוגמת 'בלוק פארטי'.

 

בת' דיטו
אחד מהמגזינים המוצלחים ביותר לתרבות ואופנה, Love, הקדיש שער מדהים לזמרת של gossip. דיטו היא מה שרוב האנשים הם לא. כאשר כריסטינה אגילרה שרה בנוגות איך היא יפה למרות מה שכולם אומרים, היא עדיין נראית יפה במובן שמוסכם על כמעט כולם. דיטו היא ההתגלמות של קול אחר. כזה שיש לו אישיות וקצב משלו. היא גם השילוב ההיברידי המושלם בין פופ לבין פאנק. יש שם את הדי אן איי של תנועת ה riot girl רק עם שמחת החיים של להקת סינטיסייזר.

 

גלדיס בנטלי
דמיינו לעצמכן את הארלם בשנות העשרים. זמרת אפרו אמריקאית עם חליפה ומגבעת שרה בלוז קצבי עם מילים מלוכלכות, ומידי פעם יורדת ומפלרטטת עם נשים בקהל. גלדיס הקדימה את זמנה. בהרבה. היא חיה עם אישה לבנה בתקופה בה נשים לא חיו עם נשים ומערכות יחסים בין גזעים שונים הייתה גזר דין מוות ברוב ארצות הברית, גם אם לא על פי חוק אלא בפועל, ולא רק בדרום ארצות הברית. זאת גם תקופה בה לא שרו גסויות. מצד שני זו הייתה תקופה ליברלית יותר בהרבה מובנים. לפני הרדיפות של מקרתי וגל הפוריטניות של שנות החמישים. אך היא לא רק הייתה פרובוקטיבית. בנטלי הייתה פסנתרנית וזמרת מחוננת. אחת מהנחשבות ביותר בזמנה, והרבה אחרי.

 

רוב האלפורד – Judas Priest
אמנים רבים השתמשו בהופעתם בשמלות ובאיפור. מעריצי הרוק הכבד מכירים היטב את המראה המסוקס שכולל שפמים אימתניים, מעילי עור, ניטים וכולי. לא כולם מודעים לעובדה שכל אלו נגנבו ממועדונים של גייז. אחד מהסמנים הכי קיצוניים של הטרוסקסואליות נשאר מנוכר מעט למקורות שלו. גם אמנים כמו פרדי מרקורי, שהשתמשו באלמנטים מהעולם של מועדוני הגייז בשנות השמונים, לא הצליחו להעביר את אותה אנרגיה הישר לקהל הרחב והרווי הטוסטסטרון כמו רוב האלפורד.

קרדיט: אימג'ים מורן ויקטוריה סבאג

Author: יוליה ורנר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *