לרדת אל החומר, אל האבק, אל מה שנשאר – האמנות של פסי גירש כהתבוננות מוסרית בעולם שאיבד ערך

פסי גירש נולדה בשנת 1954 במינכן, לבני זוג שורדי שואה, ביוגרפיה שאינה פרט רקע אלא מצע, תשתית שקטה אך נוכחת המלווה את עבודותיה גם כאשר אין בהן דימוי ישיר של זיכרון, טראומה או היסטוריה. בגיל 14 עלתה לישראל, ובמקביל ללימודיה בתיכון למדה שש שנים אצל אבי הפיסול הישראלי, רודי להמן, ובהמשך רישום אצל פרופ’ יוסף שוורצמן, תלמידה־נכדה של קתה קולביץ, רצף מורים שאינו רשימת קרדיטים אלא שושלת של דיוק, אחריות מוסרית ומשמעת פנימית. לאחר שירותה הצבאי חזרה למינכן ולמדה פיסול באקדמיה לאמנויות יפות, בשנת 1978 נולדה בתה קאיפו, וכשמלאו לה שלוש שנים שבה ללימודי אמנות, הפעם עם התמחות בצילום, במדרשה להכשרת מורים לאמנות ברמת השרון. משנת 1986 לימדה 17 שנה בתיכון מקצועי ויצ״ו צרפת, ולאחר תערוכת יחיד במוזיאון ישראל בשנת 1992 הוזמנה ללמד בחוג לאמנות/יצירה באוניברסיטת חיפה, שם לימדה 31 שנה בסיפוק גדול, ובשנת 2015 קיבלה פרופסורה.

עבור גירש, אמנות אינה מקצוע אלא דרך חיים, אופן קיום הכרוך בהכרח בסבל, בספק מתמיד, בפחד מחשיפת “הזיוף”, בתחושה שכל עבודה עלולה להיות האחרונה. אין לה שגרת עבודה קבועה, כל התחלה דורשת מאבק רגשי, בין סדרה לסדרה החרדה עלולה לשתק גם לשנים, אך כשהיא מצליחה להיכנס לתהליך, כשהדימויים מתחילים להשתנות ולשחק בווריאציות, היא נכנסת למצב של זרימה מוחלטת, שקט, ניתוק, ביטול של הזמן ושל העצמי, החושים משתתקים למעט הראייה, התרגום לוויזואליה. במהלך השנים חלה בעבודתה תנועה ברורה של ירידה בהיררכיה, מסדרת הביכורים “הילת המצולם” (1987–1993), שבה צילמה בני אדם וחלקי גוף, דרך בעלי חיים, חרקים, צמחים ודומם – צעצועים, מיטה, כיסא, ספרים – ועד לתערוכה “לעלות הכי נמוך”, שבה החומר המרכזי הוא אבק, אבק: מה שנשאר, מה שמסלקים, ה“כלום”. גירש פיסלה מאבק דמויות של ציפורים דמיוניות, ערימות האבק נקשרות אסוציאטיבית ל“אפר ואבק”, לזיכרון קולקטיבי של השמדה, למה שאבד ולא הותיר דבר, עיסוק מדויק במה שאין לו ערך, במה שממהרים לנקות ולהעלים, אולי הציפורים מאבק הן עוף החול, לא כהבטחה אופטימית אלא כעקשנות של חומר ושל זיכרון.

תגובות הקהל לעבודותיה נעות בין התרגשות עמוקה לבין דחייה וגועל, בעיקר סביב דימויים של חיות מתות, אך מבחינתה גם הדחייה היא תגובה לגיטימית, העבודה אינה מחפשת חן אלא אמת. אין צורך בהכנה מוקדמת לצפייה בעבודותיה, הצופה מוזמן להגיע פתוח, להרגיש, לזהות הדהודים פנימיים, הטקסט הנלווה עשוי להעמיק אך אינו תנאי, מרגע שהעבודה יצאה לעולם היא נתונה לפרשנותו של כל צופה, כמידת יכולתו ורצונו.

כשהיא מתבוננת היום בעבודותיה המוקדמות, היא עושה זאת בפליאה, כמה אומץ, כמה התמסרות, כמה “מזל”, “מקרה” ו“טעות”, אך גם ראייה חדה ואחריות מלאה, הליכה לבד, נאמנות מוחלטת לקול פנימי. על ערש דווי אמר לה רודי להמן, “אל תסתכלי ימינה ולא שמאלה”, ורק היום היא מבינה עד כמה הייתה צעירה, פגיעה ובודדה, ובכל זאת נחושה וממוקדת.

גירש הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות במוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם, עבודותיה נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים, והיא זכתה בפרסים רבים, בהם פעמיים פרס שר התרבות והספורט לאמנות פלסטית ופרס “קבלין” למפעל חיים בצילום מטעם מוזיאון ישראל. ההישג המשמעותי ביותר שלה אינו פסגה אלא היכולת להמשיך לרדת, אל החומר, אל הזיכרון, אל המקומות הנמוכים ביותר של האדם, לא כדי לנחם אלא כדי לדייק.

התערוכה “לעלות הכי נמוך” של פסי גירש מוצגת במסגרת מקבץ תערוכות היחיד “על גדם הלב נחה ציפור”, ב־הגלריה העירונית לאמנות עכשווית רמת השרון, באוצרותה של רחל ששפורטה, פתיחה ב־21.11.25 בשעה 11:00.