לפעמים, כשכל מערכת ‘פרימדונה’, יוצאת לחופשה כולל תשלום, פלוס הוצאות, פלוס הכנסות וכל מיני אז המשורר האהוב עלינו, רוני סומק, שומר לנו על הלופט. תמיד זה מסתיים בצרה, הוא עושה מדידות, יוצא מהקשרו וכותב איזה אייטם פואטי, בדרך כלל על ‘קסטרו’, סומק הורס לנו את הרפיוטיישן בכך שהוא אובר קוולופייד ואז מצפים מאיתנו לכתוב פואמות על בגדים. אבל מה לעשות שיש לו מפתח והוא המבוגר האחראי היחיד שאנחנו מכירים? נו, טוב, כשנחזור נוריד את הרמה מיד.
המשורר האמריקני ג’קי ארלי מתאר בשירו ‘חורף 1964’, בתרגום עודד פלד, את התמונה הבאה:
‘קמתי הבוקר
הרגשתי טוב ושחור
חשבתי מחשבות שחורות
עשיתי מעשים שחורים
והאזנתי לכל תקליטי השחורים!
לבשתי את מיטב בגדי השחורים
יצאתי מבעד לדלת השחורה
ו…
אלוהים רב החסד!
שלג
ל ב ן’
נכון, אנחנו לא באמריקה, וחלפו כמה שנים מאז חורף – 1964,אבל גילוי הלבן הוא גילוי המרגש אותי כל פעם מחדש. אני שחור משחור כשמדובר בלבוש. ארון הבגדים שלי מטפורה להארלם או לסווטו. והנה באים קולבי הטריקו החדשים של ‘קסטרו ‘ומשכנעים אותי שגם לבן יכול לקבל מדי פעם מחיאות כפיים. ואני מתכוון ,למשל, לטריקו שבו על רקע לבן (מדויק יותר :אופ וויט) מודפסת מודעה מ – 1954 ובה מככב אופנוען. הקריצה לאנדי וורהוול מורגשת היטב והיא פוטוגנית מאד.
ההתלהבות שלי לגמרי לא מוגזמת. טריקו הוא מגרש שנחרש כל פעם מחדש וכל חידוש על המרגש הזה ראוי למסגור.נכון, מחזור המודעות הישנות יכול לפעמיים לעייף, אבל במקרה הזה מדובר בהברקה.
הדגמים האחרים הם בנים נאמנים למשפחת קסטרו:וי עמוק שחור, נייבי ועוד ועוד. חולצות מוקפדות היטב המשאירות את ההתלבטות לטיב הג’ינס שיבוא מתחת.
את הקולקציה ניתן להשיג ברשת חניות ‘קסטרו’.
