האמנות העדינה של המובן מאליו או איך להשתפר על ידי הנמכת ציפיות  

‘איך להבין ולנתח אנשים במבט ראשון’ של אלסי לינקולן בנדיקט הוא אחד מהקלסיקות של הז’אנר, כמה אתם ודאי תוהים? ובכן הוא נכתב בשנת – 1921. הרבה לפני שהטרנד הגיע לשיא עקומת הפעמון.  ספר זה יכל היה להיכתב בקלות היום. הוא מכיל פתיח בו בנדיקט מסבירה למה כל זה טוב – היכולת לזהות את עצמך ואחרים. הסגנון קל ופשוט לקריאה היינו רוצים לחשוב שזה לא בגלל ההנחה שמי שקורא את הספר איטי. כמו כן הוא בנוי בפורמט שמכיל המון כותרות מרווחים ודיאגרמות ויחסית מעט טקסט. בסוף הספר בנדיקט מציינת אילו טיפוסים מסתדרים אחד עם השני ואילו לא. הנחה זו בנוגע לסוגי אישיות הפוכה מהספר הקודם איך לגרום לאנשים לאהוב אותך ב- 90 שניות או פחות שטוען שכל אחד יכול להסתדר עם כל אחד אחר. אך קשה לדעת מי צודק. האם בגלל שספר זה נכתב קודם ניתנה לו הבכורה? האם האנושות התפתחה מאז?

הספר של בנדיקט פשטני למדי. נאמר – אנשים שכליים ניתן לזהות לפי הפרופורציות שלהם, הראש מן הסתם יהיה גדול ביחס לגוף, אנשים כבדי גוף יהיו חסינים יותר לקור, יחיו חיים קצרים יותר אך יהיו חסרי דאגה וכולי. אגב, הספר נכתב לפני עידן הפוליטיקלי קורקט ולכן נאמר שבחלק שמוקדש לאנשים עגלגלים, מצוין שיהודים לרוב שייכים לקטגוריה זו. עוד מודגש שוב שהיתרון הוא שהם חסרי דאגות. החיסרון של הספר די קל לאיתור, אפשר להסתכל על תמונה של מישהו ולהריץ את כל הסטראוטיפ לפי המראה. אם הוא זוויתי ורזה אפשר לנחש שהוא נוטה לנירוטיות, שהוא קצר סבלנות ועוד. זוהי האמנות העדינה של המובן מאליו. במקרים רבים יתכן והיא נכונה. אך חשוב מכך, בניגוד לספר הראשון הוא יוצא מנקודת ההנחה השמימית שדברים או במקרה זה אנשים הם מה שהם ולא צריך להתאמץ יותר מידי. הכרה זו השרתה עלינו נינוחות והצלחנו באמצעות קריאתו, רפרוף אגבי אם להודות, להשתפר קצת על ידי הנמכת הציפיות לשינוי.