היה לה פטיש לנעליים והן נצברו כאוסף בולים. דריכתה היתה כה רחפנית והיא היתה כה קלה ועדינה שהיו זוגות שנראה כאילו כף רגל לא דרכה בהן.

היא היתה קטנה ומטופחת, קוקטית משהו. כבר אז נראתה לי זקנה למרות שגילי היום הרבה מעבר לגילה. העור הבהיק בלובנו החלק. השפתיים נצבעו אדום והתגרו בטבע ששירטט קווי מיתאר מושלמים .כל אלו לא רימו את שיער הפלטינה. זה נערם מעל המצח כתל ספריי שמאיים במפולת אם רק תזעיף מצח. משני צידי הרקה התעגלו תלתלים שנפערו כשתי מנהרות בצידי הראש בואכה אוזניים מיניאטוריות ענודות בכדורי זהב. סימן ההיכר הקבוע שלה. היה נדמה כי אם יוסרו העגילים הללו תשתנה ההוויה שלה, ואולי, לרגע היא תתמזג עם הצבריות שעטפה את השכונה. כל נסיון התחברות מהסביבה הקרובה נתקל בחומה בצורה ואפילו מילה בעברית היא לא ידעה. סירבה בתוקף ללמוד כאילו יידבק בה משהו מן ה”לבנטיניות” הזו.

ואז, יום אחד, היא הופיעה עם אדון דובי. נתלית על זרועו אַנְגָּזֶ’ה, מביטה בפניו תוך הרמת סנטר לגובה המטר שהפריד ביניהם, וחיוך שובב נשלח לשפם ההיטלרי שלו. הוא בתגובה  הרעים בקולו וחשף לעברה שיני קסטנייטות מבהיקות בלובנן, גואלות אותה משנות האלמנות הרבות.

היא הסתפקה בקטנות – הוא לקח אותה ל’כרמל’ וקנה לה שם נעליים. לא זוג אחד, כי אם שניים. היה לה פטיש לנעליים והן נצברו כאוסף בולים. דריכתה היתה כה רחפנית והיא היתה כה קלה ועדינה שהיו זוגות שנראה כאילו כף רגל לא דרכה בהן. הוא צעד לצידה כדב בחנות חרסינה בדרך לקונצרט במועדון הקשישים ואף הזמין אותה פעם לקפה עם תלתלי קצפת בקפה עטרה. היא היתה פוריטנית וגילויי חיבה בפומבי היו מאוסים בעיניה. מקסימום הקירבה היה בינה ובין בנה שהיה מנשק את ידה כשנפגשו, לוחש “מאמה דראגה”. הוא הטביע את כף ידה בידו, אוחז כאילו חייו תלויים באחיזתה.

לא עבר זמן רב והשניים החליטו להינשא שכן לא אחת כמוה “תיתן” לגבר ללא נישואים. כשנישאו עברו לגור בדירת חדר בקומת הקרקע בכניסה א’ ומשם הרעימו הצעקות.

היא היתה מכינה לו את האמבט ערב ערב, בודקת במרפק את חום המים. מבשלת לו את הסרמלה עם הממליגה. נזהרת עם השום. הוא היה יושב לאכול בדיוק, אבל בדיוק ב 13.00. היא נאבקה עם התקציב הדל שהקצה למצרכים. הוא שמר על הארנק כאוצר יקר סופר שוב ושוב את השטרות. כשהנכדה  האהובה עליה חזרה מבית הספר ובאה להגיד שלום היא היתה יוצאת במהירה מהדירה הקטנה ומהסה את הקטנה, שלא תפריע את שלוות אדון דובי בדירת החדר, שכן ילדים לא היו כוס התה שלו. יום אחד הנכדה הקטנה התפרצה לביתה בכניסה ב’ בבכי תמרורים. סבתא ביקשה שלא תקרא לה יותר ולא תבוא לבקרה. מה היא עשתה רע?

(לימים, אלוהים או מישהו מטעמו הסבירו לו מה זה לא לאהוב ילדים, ונכדתו נרצחה).

כשכוס הצעקות והאלימות התמלאה היתה קוראת לצ’, כלתה, שגרה בכניסה ב’ .ביקשה שזו תרוץ למשטרה בקצה הבלוק מול ה”מחנה”, כדי שהשוטר הקבוע ינמיך את גובה הלהבות. וכך לאחר כשנתיים, התגרשו , לא לפני שהוא עשה לה את המוות והותיר אותה חסרת כל. מזל שאת דירתה הקטנה ברמת גן שמרה לימי סגריר ובה הוא לא נגע.

אבל סיפורנו ממשיך. ברגע שעזבה החל אדון דובי במסע חיזורים שלא ידע סוף. הפעם צירף גם את משפחתו הקרובה שלא הכירה את מסלול האלימות וחשבה שאולי ר’ היתה קצת נמהרת. הרי גם היא אישה לא קלה, כולם יודעים. בטח עשתה לו חיים קשים והיא משחקת אותה קשה להשגה. קצת שכנוע ורומנטיקה יעזרו להשיב את הגלגל לאחור. צ’ ובנה ניסו להניא אותה ממסלול ההתרסקות, אפילו נפגשו בהחבא עם אדון דובי בשיחה שהשתיקה יפה לה. אבל ר’ נכנעה למבול הפרחים שזרמו אליה כל יום שישי ולבונבוניירות שלוו בכרטיסי ברכה נוצצים. השניים נישאו שוב והדירה ברמת גן נזנחה לטובת אותה דירת חדר, קומת קרקע בכניסה א’.

ושוב חזרו הצעקות. וגם הסימנים הכחולים. כשברחה, צ’ ובעלה קיבלו אותה בחיבוק ובדמעות ויותר לא נתנו לאדון דובי להתקרב אליה.

זאת היתה סבתא שלי.