בשבחי המטמורפוזה

כולם מדברים לאחרונה על השינויים מרחיקי הלכת של מיילי סיירוס. אולי זוהי הצהרה מוגזמת. אבל מי שפתח עיתון צהבהב או אתר מוביל שיש בו מידע בנוגע לידוענים לסוגם לא יוכל שלא לראות את התמונה שלה, חורצת לשון הצידה, לבושה בבגדים תחתונים בלבד, או עושה twerking – שזה נענוע פסבדו ארוטי של העכוז כאשר הוא צמוד לאובייקט גברי על פי רוב. הדבר המפתיע באמת הוא, לעומת זאת, שהטריק הישן הזה עוד עובד בכל הנוגע לשיווק עצמי ולהשגת כותרת ראשית. סיירוס, כמו כריסטינה אגילרה ובריטני ספירס לפניה באה מבית היוצר של וולט דיסני. היא כיכבה בסדרה בשם ‘האנה מונטנה’ שהייתה מעין פנטזיה פסטורלית של הנערה הלבנה מהמערב התיכון האמריקאי. היא חייכה בפה מלא, שרה שירי פופ מלודיים עם נגיעות אמריקנה ואחזה במראה, המטעה מאוד, של הבת ממול. כל טווינרית (טרום טינאג’ריות) רצתה להיות היא. לפחות באמריקה. סיירוס היתה קונגלומרט שהרוויח סכומי עתק ממוצרים נלווים. אך כל פנטזיית נעורים סופה להסתיים ואף אחת לא נשארת דומה למי שהיתה בגיל 15. המהפך הבלתי נמנע לתוך הקלישאה של ‘הילדה הרעה’ היה צפוי וידוע מראש

שיר מתוך הסרט של האנה מונטנה :

אז מה בעצם הופך נערה אמריקאית לבנה שבאה מתחום הבידור לרעה? הסימנים האוניברסליים חייבים להיות קשורים לכללי הטאבו החברתי. או לקלישאה נוספת שקשורה לנעורים והיא סקס סמים ורוק’נרול. מכיוון שהקטגוריה האחרונה מעט פחות רלוונטית בעשורים האחרונים, הטאבו התחלף בקרבה לתרבות ההיפ הופ או לבני מיעוטים בארצות הברית. לפני המהפך, היה נדיר לראות את מיילי בקרבת אפרו אמריקאי. לאחר המהפך ניתן לראות אותה גונבת מהלך ריקוד שהיה חלק מתרבות ההיפ הופ משנות התשעים ומנכסת אותו לעצמה כאשר היא רוקדת עם נשים אפרו אמריקאיות. שבירת הטאבו לעומת זאת אוחזת בתוכה בדרך כלל שימור של משהו מערכי הילדות כדי להפקיע אותם מההקשר המקורי ולהגדיל את אלמנט הזעזוע. אצל בריטני ספירס זה היה מדי הבית ספר הקתוליים בקליפ שהתחיל את הקריירה שלה. אצל מיילי אלו הם אותם תיקי דובונים ענקיים. אך חשוב מכך אלו המילים. הלהיט של מיילי מבחינה מוסיקלית היה יכול יחסית בקלות להיכנס לפסקול של האנה מונטנה, אלמלא המילים שכוללות הסנפה של קוק בשירותים בקונטקסט חיובי, לרקוד כמו חשפנית ולהתעלם ממה שחושבים וכמובן, לא להקשיב לאף אחד.

מיילי והדובונים

האפקט של ההלם התרבותי מוחק בצורה יעילה את העבר. חלק מזה קשור אולי לסקס, שהוא לא רק מוכר אלא גם משמש כדי לטשטש את העבר וכאן סקס תרבותי פועל אולי כמו יחסי אישות אמיתיים במובן הזה שהוא משנה הכל, כולל לרבות ובעיקר את התפיסה הקודמת לגבי אותו בן אדם. מי זוכר למשל את ג’סטין טימברלייק כחבר מקפץ בלהקת בנים? אפילו הזמרות מהמסוקסות ביותר לא נולדו עם כפית הרואין ביד. מריאן פייתפול, כדוגמא בודדת, התחילה את דרכה כנערת פופ תמימה בשנות השישים לפני האורגיות עם הרולינג סטונס, הגמילות והקול השבור. העבר נהפך לאנקדוטה אלמלא מתבצע אותו שינוי קיצוני לעיני הציבור, אחרת ההווה הוא זה שנעלם.

זוהי אינה דוגמא מושלמת, אבל סביר להניח שאנשים רבים יותר יזכרו את ניקה קוסטה כילדה עומדת על במה ושרה On my own ולא את ניקה המבוגרת כזמרת פאנק מעולה. הסיבה לבצע את המטמורפוזה היא ברורה ומחייבת, אי אפשר להמשיך להחזיק קריירה של ילדה כוכבת לנצח והברירות הם לזעזע או להעלם. מבחינה פסיכולוגית לעומת זאת בחלק גדול מידי מהמקרים אפשר לצטט מהמילון את ההגדרה של תסביך אב. במקרים רבים מהקריירות של הילדים ישנו אבא דומיננטי שמתפקד כמנהל אמנותי או מקדם קריירה יותר מאשר הורה. כמקרים בודדים אפשר לציין את מייקל ג’קסון, את ג’סיקה סימפסון, ביונסה, ומיילי. העדר זה לפי מחקרים שנערכו בנושא מוביל לשילוב של נרקיסיזם וצורך באישורים מבחוץ, שני הרכיבים המרכזיים של כוכבות.

מריאן פייתפול/לפני ואחרי

– לפני –

– אחרי –

ניקה קוסטה/לפני ואחרי

– לפני –

– אחרי –

האפקט של המהפך עשוי להיהפך לבעיה. כל העניין הזה של סקס סמים, פופ ותהילה לא תמיד נגמר טוב. עיין ערך בריטני ספירס. אך מצד שני זהו גם חלק ממה שהופך את שנות העשרים המוקדמות למרתקות כל כך, אי אפשר לדעת איך זה יגמר.