‘דבר אינו גורם לראות עתיד ורוד כמו מבעד לכוס יין משובח’. אמר הסופר והמשורר הצרפתי – אלכסנדר דיומה האב ואילו המשורר והיוצר, רוני סומק, בדק אם נכון הדבר ומסתבר שהצדק איתו
הסיפור שלי עם יין מתחיל כמובן בערבי שבת. ‘בורא פרי הגפן’ היא ברכה מקסימה אבל גם בוקס על שפתי מי שירצה לטעום בעתיד יין אמיתי. מאוחר יותר, בצבא, כמעט נכנסתי לכלא אחרי שמילאתי מימייה ביין צבאי (שלא במקרה זכה לתואר ‘יין פטישים’), ויצאתי איתה לשמירה בליל שבת. הרס”ר שהפתיע בביקור טען במשפט שבמקום מים מילאתי את המימיות שלי בדם. כן דם, לא פחות ולא יותר. אגב, יצאתי זכאי במשפט שנערך לי אחרי שהוכחתי שהרס”ר הגיע מעט שתוי לאותה ביקורת. החוויות האמיתיות החל כאשר אחי אילן החל להרצות על יין במסגרת לימודי תיירות של אחת המכללות בצפון.
אילן, שהוא כבר שנים שופט בתחרויות יקבי ‘ירדן’ (כמובן אחרי שזכה בפרס הטעימות של אותו יקב), נתן לי לערוך את הרצאותיו ושם למדתי את כל נפלאות המוצר שנבחר ‘לשמח לבב אנוש’. כשרציתי תשובה בת מילה לשאלת הטעם ענה לי אילן שהמבחן האמיתי הוא מבחן בלתי אפשרי כמעט וכי המילה ‘פוזה’ היא לפעמים בת הדודה של המילה ‘יין’. מאז טעמתי יינות רבים. ברשימת הישראליים אני מציב בראש את היינות מיקבו של יאיר מרגלית. ברור שגם היו אחרים שהוכיחו לצרפתים, לדרום אפריקנים, לצ’ילאנים ואפילו לאנשי קליפורניה שיש כאן על מה לדבר. לפני כמה שנים טעמתי בעיר בורדו את אחד המשובחים ואפילו כתבתי שיר על המוכרת:
עדות יופי
הַבַּחוּרָה הֲכִי יָפָה בָּעוֹלָם נִגְּבָה בְּכָרִית אֶצְבָּעָהּ אֶת הָאָבָק
מִתָּוִית בַּקְבּוּק בְּאַחַת מֵחֲנֻיּוֹת הַיַּיִן שֶׁבְּבּוֹרְדוֹ.
אֶת מְנִיפַת הַתְּנוּעָה הַזֹּאת לוֹמְדִים בְּבָתֵּי סֵפֶר לְאַרְכֵאוֹלוֹגְיָה
שָׁעָה שֶׁהָעֵינַיִם נִפְעָרוֹת לְזַהוֹת אֶת שְׁנַת הַבְּרִיאָה.
בְּתוֹךְ הַבַּקְבּוּקִים נִמְחַק מִפְּנֵי הַיַּיִן זֵכֶר הַיָּד שֶׁסָחֲטָה אֶת הָעֲנָבִים,
וּמֵהָעֲנָבִים נִשְׁכַּח רֵיחַ גַּגּוֹת הַצֵּל שֶׁל עֲלֵי הַגֶּפֶן. בֶּעָלִים
כִּבְּתָה הַנוֹסְטַלְגְּיָה אֶת מְנוֹעֵי הָרוּחַ שֶׁל גַּרְגִּירֵי הַחוֹל, וְהַחוֹל
כְּבָר לֹא כִּסָּה אֶת הַשָּׁרָשִׁים שֶׁזָחֲלוּ בָּאֲדָמָה כִּנְחָשִׁים
שֶׁמַּשִּׁלִים עוֹר בְּכָל עוֹנָה.
וְהַבַּחוּרָה? תִּשְעָה חֳדָשִׁים, אֲנִי מְנַחֵשׁ עַל פִּי מְרִיחוֹת הַמִּכְחוֹל בְּגוּפָהּ,
תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים יָשַׁב לֵיאוֹנַרְדּוֹ דָּה–וִינְצִ’י בֵּין הָרַגְלַיִם
שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּהּ וְצִיֵּר
אוֹתָהּ.
(מתוך: ‘נקמת הילד המגמגם’)
והנה, בימים אלה אני מתכבד להעלות את דגלי היינות הישראליים לראש התורן. אני מתכוון ל GRAND RESERVE והנה תיאורו: 2013 Grand Reserve של יקבי 1848: 61% קברנה סוביניון, 18% פטיט סירה, 11% מרלו ו-10% קברנה פרנק. היין מתאפיין בצבע אדום עמוק וסמיך, עם ניחוח תות שחור עשיר, רמז של סיגליות, טנינים רכים ועץ אלון. היין בעל טעם פירות קדמי, עם גוף מלא ופיניש ארוך, ממושך, ומאוזן היטב. אחוזי אלכוהול: 14.9%. דרגת חומציות: TA: 5.7 pH 3.68
ועכשיו מעבר לפרטים הטכניים אני מבקש שתטו אוזן למסך ותשמעו את מחיאות הכפיים ליין הנהדר הזה. הוא עולה הרבה כסף (848 ש”ח) אבל, ותסלחו לי על הקלישאה, הוא שווה זהב.
