כתבתנו נורית קידר בוכה את לכתו של לאונרד כהן ומזכירה לנו כמה אנחנו אוהבים אותו

לפני שנים חרשתי את רחובות ניו יורק. הייתי בטוחה שאתקל בלאונרד כהן. חיפשתי אנשים גבוהים עם מגבעת. חיפשתי אנשים עם קול בריטון נמוך. לא רציתי קפה ולא שיחת חולין. רציתי להניח את ראשי על דש חליפתו של לאונרד כהן. לא החמצתי הופעה גם לא את תקליטיו או את ספריו.

לפני יומיים, בלילה, הוא נפטר. בן 82 וכבר מת? למה מתים? אני רואה את דמותו הגבוהה, הגרומה חבוש במגבעת, לבוש בחליפות יוקרה. אני שומעת את קול הבריטון העמוק. הקול הבלתי נשכח של לאונרד. השירים שלו הם פואטיקה. בצעירותו הוא רצה להיות משורר. לשיר הוא התחיל בגיל 34. ליאונרד הטרובדור היה הרבה יותר ממשורר. מי שנתן קול לדור שלם והמשיך לדבר אל דורות חדשים. מוזיקאי ומשורר שחולל מהפכה שקטה בשיריו והביא את הסטנדרטים של כתיבה מולחנת לפסגה שרק הוא לבדו מאכלס אותה. הטרובדור הנודד, המפקפק והמהרהר, שנושא תפילות הללויה לאל לא מוגדר ואינו חדל מלחפש את דרכו, אולי מתוך מחשבה שהתעייה בדרך חשובה מקו הגמר, שהפקפוק לירי מהוודאות. אסופת שיריו וקטעי הפרוזה שהוא כתב ממחישה את חשיבותו וסגולותיו כמשורר, ומפליאה לתאר את מסעות הפנים והחוץ שלו ואת טיולי הגוף והנפש בחמשת עשורי חייו. משורר גדול, איש שטווה קסם במילים, שהרגישויות הפואטיות שלו באות לביטוי במגוון רחב של סגנונות וקולות: כהן הרומנטיקן, כהן הציניקן, כהן היהודי, כהן המהפכן, כהן המגיב על כהן הכותב, כהן נביא הזעם, כהן הפוליטי, כהן הנזיר הבודהיסטי, כהן הנואם.

חיי בגלימות

לאחר זמן מה

אתה לא יודע

אם זה מחסור

באישה

או צורך

בסיגריה

ואחר כך

אם זה לילה

או יום

ואז לפתע

אתה יודע

מה השעה

אתה מתלבש

אתה הולך הביתה

אתה מדליק סיגריה

אתה מתחתן

במשפטים ספורים הבנת את ריטואל החיים. זו הייתה גדולתו של לאונרד במילים. משורר אדיר שלא צריך לכתוב על הנשגב כדי לצאת גדול, ושלא צריך לכתוב נמלץ כדי שמילותיו ישמעו חגיגיות.

‘כל מי שמתעניין במילים צריך לגלות בו עניין. הוא איש סקסי שעושה מוזיקה סקסית, מוזיקה שמציבה שאלות על אלוהים ועל נשים. כל שאלה שרציתי לשאול, מצאתי שהוא ניסח אותה לפנַי’. אמר עליו בונו, סולן יו2.

לאונרד כהן עוזב את הבמה בבכי

‘זהו סוף חיי בתחום האמנות. סוף סוף מצאתי את האשה שחיפשתי. קיץ עכשיו. זהו הקיץ שחיכיתי לו. אנחנו מתגוררים בסוויטה בקומה החמישית של השאטו מורמונט בהוליווד. היא יפה כמו לילי מרלן. היא יפה כמו ליידי המילטון. דבר לא מטריד אותי חוץ מהפחד לאבד אותה. מלוא המנה של היופי לא נמנעה ממני. בלילות ובבקרים אנחנו מתנשקים. הדקלים הנוצתיים מזדקרים מבעד לערפיח. הווילונות מסתחררים. התנועה בסאנסט מתקדמת על גבי חיצים, מילים וקווים צבועים. מוטב אפילו לא לדבר בלחש על השלמות הזאת.

זהו סוף חיי בתחום האמנות. אני שותה רד נידלז, משקה שהמצאתי בנידלז, קליפורניה, טקילה ומיץ דומדמניות, לימון וקרח. מלוא המנה. לא נמנעה ממני מלוא המנה. זה קרה לקראת יום ההולדת הארבעים ואחד שלי. יופי ואהבה הוענקו לי בדמות אשה. היא עונדת צמידי כסף, אחד על כל פרק יד. אני מתברך במזלי. גם אם היא תלך מכאן אומר לעצמי, לא נמנעה ממני מלוא מנתו של היופי. כך אמרתי לעצמי בהולסטון, אריזונה, בבאר שמול המוטל שלנו, כשהייתי בטוח שתעזוב בבוקר. זהו דיבור של שיכור. זהו דיבור של רד נידלז. הוא חלק מדי. אני מפחד. אני לא יודע למה. הייתי כל כך מפוחד שבקושי הצלחתי להגיש רד נידלז לנזיר בהר בלדי. אני מפחד ועייף. אני איש זקן עם קישוט מכסף. התנועות הנוקשות הללו לא אמורות להיות מלוות בפעמוני כסף קטנים.

היא בוודאי זוממת כנגדי במיטתי. היא רוצה שאהיה קרלו פונטי. החדרנית השחורה גונבת את כרטיסי האשראי שלי. אני צריך לשייט לבדי בין עצי האורן. אני צריך להשתלט על עצמי. אלוהים, העור שלה רך ושחום. אני אמכור את קברי משפחתי. אני מספיק מבוגר כדי לעשות את זה. אני מספיק מבוגר כדי לההרס. כדאי שאשתה עוד כוסית. לו יכולתי לכתוב לה שיר הייתי יכול לשלם עבור הסויטה הזאת. היא ראתה את הגברים באפגניסטן, היא ראתה את הפרשים, איך היא מסוגלת להשאר איתי כאן? נכון שאני גיבור הסהרה אבל היא לא ראתה אותי בתוך החולות והאש, מפליא לשלוט בשרירי-הסוגרים של הפחדנות שלי. והיא לא יכולה לדעת עד כמה יפות המילים האלה. איש לא יכול לדעת. היא לא יכולה להתרשם מהנצחיות החריפה של חיי בתחום האמנות. איש לא יכול.

עוצמת המבט שלי על התנועה בשדרות סאנסט מבעד לשושני הבטון של מעקה המרפסת. השולחן, האקלים, המצב הגופני המושלם של אמן בן ארבעים ואחת, מפורסם, מאושר, מפוחד. שש בבוקר. שש וחמישה. הדקות חולפות. שש ועשרה. נשים. נשים וילדים. אומרים שהאור נעלם מהוליווד, אור הקולנוע המקורי, אבל המראה הזה של שדרות סאנסט משביע רצון מכל בחינה. חיי בתחום האמנות מתקרבים לסיומם. מוניקה ישנה. כל המחשבות הנודדות הן שלה. ההתמסרות שלי מתחילה להביך אותי. היא בטח תתחיל לעייף אותה תוך זמן קצר. היא מעייפת אותי עכשיו. היא בהריון. זה ממתיק את ההתעלסויות שלנו. היא לא תשמור את התינוק. שש ועשרים. כל לילה אנחנו שותים רד נידלז. היא מספרת לי על העולם העליז של סן פרנסיסקו. מועקת המשקל של יופיה הפכה בלתי נסבלת. האנשים בחנות המשקאות ממש הפשיטו אותה במבטיהם והביטו שוב כשחלפה עם שערה הארוך ותינוקה המועלה לקורבן, עם הבגדים המשומשים שלה ופניה הרגילים הלועגים לכל ההכנות לפיתוי כאן בלבה של הוליווד, היא כל כך בשלה בין כוחות היופי והמוסיקה, שזה מפחיד אותי, העומד נוכח סוף חייו בתחום האמנות.

שש ארבעים. אני רוצה לחזור למיטה ולהיכנס אל תוכה. זה הזמן היחיד שמזכיר במשהו שלווה. וגם כשהיא יושבת על פני. כשהיא מנמיכה את עצמה אל עבר פי. זאת הרגשה של יום הדין. כמו פירמידה על החזה שלי. אני רוצה לערבב דם איתה. אני רוצה את העבדות שלה. אני רוצה את ההבטחה שלה. אני רוצה את המוות שלה. אני רוצה שהחומצה המותזת תאכל אותי. אני רוצה להפסיק להסתכל. שש וחמישים. הרוס בלוס אנג’לס. אני צריך לחזור לעשן. אני רוצה למות בזרועותיה ולעזוב אותה. רק מי שמעשן קופסה ליום יכול להיות גבר כזה. כשהיינו בדרך הייתי מוכן בכל זמן להסיע אותה לשדה התעופה הקרוב ולהיפרד אבל עכשיו אני רוצה שתמות בלעדי. חזרתי להתאמן היום. אני זקוק עכשיו לשרירים. אני זקוק לגבר במראה שילחש לי דברי עידוד כשאני מתגלח ויספר לי שוב על אותם האצילים שנלחמו וזכו בכל זה. זה לא בגלל שאני זקן, וזה לא מה שאדם גוסס עושה, אני תמיד אהבתי את זה לאט. לאט נמצא בדם שלי’, אמר לאונרד.

מתוך ‘מותו של איש של אישה: סוף חיי בתחום האמנות’ | תרגום: קובי מידן