פעם, היה רק נחש אחד בעולם כולו. הוא היה ענקי והיו לו צבעים רבים. את כל הצבעים שאנו מכירים כיום. הנחש היה גאוותן ונהג להתרברב ביופיו. ליבו היה קר ואפל, בדומה לאלו של מרבית הנחשים כיום, בגלל שכולם ירשו את תכונותיו של הנחש הראשון. הירח היתה נשואה לשמש. כל לילה השמש הולכת לישון מוקדם והירח הייתה ויורדת נעלמת לפני שהשמש מגיעה למשכנה. הנחש הגדול נהג לזחול על גבעה טמירה ולהתבונן בירח זורחת בשמיים. הוא היה מאוהב בה, והיא ידעה על רגשותיו. היא אהבה את המראה שלו. את מחלפותיו. במשך זמן רב הוא התבונן בה וניסה לדבר איתה, והיא התבוננה בו בחזרה אך לא אמרה דבר. הנחש חשב שאולי הוא לא מספיק גבוה כדי שתשמע אותו ומצא גבעה גבוהה יותר. הירח שמה לב לדרך שבה הנחש הביט עליה חולפת כל לילה עד שפעם אחת התעכבה מעט ובמקום לחזור בסיום הלילה היא דיברה איתו. הנחש קיבל את היחס ממנה בשמחה רבה והרעיף עליה מחמאות. הירח המשיכה בדרכה. לילה אחרי היא השתהתה עוד יותר. היא והנחש דיברו למשך זמן ארוך. כאשר השמש עלה מעל ההרים הגבוהים, הוא שם לב שהירח והנחש מדברים. העובדה שהנחש מבלה זמן עם אשתו הכעיסה אותו. הירח ברחה חזרה לביתו של השמש והשאירה את הנחש על הגבעה. השמש תפס אותו על הגבעה, והוא התחנן ונשבע שלעולם לא ידבר יותר עם הירח. אך השמש לא היה מוכן לשמוע, וניפץ את הנחש לאלפי חתיכות. כל אחת בצבע שונה. אלו הנחשים כפי שאנחנו מכירים אותם היום. וכולם קטנים מידי בכדי שהירח תוכל לראות.
בגדים
המיתוס על הנחש מזכיר לנו במידה מסוימת את בן אפלק. רבות דובר על איך הוא הפך מהצד הפחות מוצלח בצמד אפלק – דיימון לסוג של יהלום. כאשר כולם סיימו להשמיץ את יכולות המשחק המוטלות בספק שלו בסרטים מפוקפקים, הוא המשיך בשלו והפך לבמאי מוערך. אותה הקבלה ניתן ליישם על גוצ’י, שנחשבים על פי רוב כמותג החביב על אלו שמבקשים להתהדר בצורה ריקנית ביכולותיהם הכלכליות לכזה שמייצר בגדים שראוי להתהדר בהם.
