אצלנו בפרימדונה מאוד מתרגשים מסרטים מצויירים בכלל וזרים בפרט ולכן כשכתבתנו לענייני תרבות הגיונית יותר, חמוטל סונג, סיפרה לנו על סרט אנימציה למבוגרים מיד רכשנו כרטיסים לקבוצתי. אנחנו בקראש על כל הקטע האוריינטלי. אבל אז הסתבר שהכל קונספירציה. גם לכם זה נשמע אירוטי? אז זהו, שלא.
ג’ירו הוריקושי הוא ילד שחולם לעוף. כל לילה הוא מתעורר מחלום בו הוא מטפס על גג הבית שלו, נכנס למטוס קטן, וטס בשמי הכפר שלו, שם הוא מתקבל בתרועות הערצה. ג’ירו הוא גם כבד ראייה, ולכן הוא יודע שלעולם לא יוכל להגשים את חלומות הטיסה שלו. בהיותו ילד מבריק במיוחד, הוא מחליף את החלום שלו בלהיות מהנדס שיעצב את המטוס המושלם. בחלומותיו מבקרים אותו מהנדסי מטוסים מפורסמים, והוא לומד מהם מה המשמעות של לייצר כלי שמרחף מעל הכל, ולאיזה אושר זה גורם.
ג’ירו הוא ילד, ולאחר מכן גבר מרגש. הוא טוב לב, נדיב, רוצה בטובת הקרובים אליו אך גם של הזרים לו. אבל הוא גם חי בעולם מפוצל ומוכחש. הימים הם ימי סוף שנות העשרים. יפן מתכוננת לשלל התקפות על מדינות שונות סביבה וברחבי העולם, וג’ירו הגאון הופך להיות חלק מהתוכנית הזאת. כל מה שג’ירו רוצה זה לתכנן את המטוס המושלם. הוא רואה זוויות בטבע ובתנועות של אנשים ומקבל מהם השראה לעיצוב הדגמים, אותם הוא מייצר עבור חברת ‘מיצובישי’. החלום שלו הוא שאלו יטיסו נוסעים ברחבי השמים, ובכך יגשימו את פנטזיית התעופה של בני האדם, ממש כמו את זו שלו. אבל ג’ירו יודע, ודמויות רבות בסרט מזכירות לו, שלא לשם כך הוא עושה זאת. המטוסים שמעצב ג’ירו הוריקושי הם נושאי פצצות, והמטרה שלהם היא להחזיק מעמד בקרב כשהם נושאים כמה שיותר חומר נפץ עליהם. והידיעה שלנו כצופים שג’ירו יודע את זה היא מכאיבה ומבלבלת. איך יתכן שאיש כל כך מלא אהבה, רומנטיקן ואוהב טבע ואת האנשים סביבו, יהיה מוכן לקחת חלק בעשייה כל כך איומה. אפילו סיפור האהבה הטרגי שלו שזור בתשוקה שלו לתכנון ובנייה, בהם הוא רואה אמנות, ואותם הוא חי כל דקה מחייו.
הסיפור של ג’ירו הוריקושי הוא ביוגרפיה מדומיינת של אדם אמיתי. הוריקושי היה המהנדס שתכנן את רבים ממטוסי הקרב פורצי הדרך של יפן, ביניהם ה- Mitsubishi J2M Raiden שכינויו היה – כדור הרעם וה- Mitsubishi A7M Reppu, הידועה כ – סופה חזקה.לא ברור אם הוריקושי היה האדם טוב הלב שבמאי הסרט – הרוח גוברת, הייאו מיאזקי, ניסה לתאר. התחושה שמתקבלת בזמן הצפייה בסרט היא שמיאזקי, פציפיסט מוצהר, רצה ליצור קונפליקט. בשום שלב בסרט אי אפשר היה לטעון לחוסר מודעות מצידו של ג’ירו, והמחיר של גאונותו היה ברור לו. לכן מאוד קשה להבין ולקבל את ההעדפה שלו לאמנות וליצירה על פני אי שיתוף פעולה עם יצירת כלי מלחמה עוצמתיים. אי אפשר אפילו להשוות אותו ל- חייל הטוב במחסום. התפקיד שלו היה הרבה מעבר לזה של חיל או קצין זוטר שמנסה להתייחס בהומניות למי שנתפסים כאויבי המדינה והצבא אותם הוא משרת. הקונפליקט שמיאזקי יוצר הוא כמעט קשה מנשוא, ויתכן שזו הסיבה שהחליט שזה יהיה סרטו האחרון. אולי מיאזקי לא מצא דרך לפתור את הקונפליקט הזה בתוך עצמו, והחליט להשאיר אותו פתוח מוסרית ורגשית בפני קהל הצופים שלו.
אי אפשר לכתוב על מיאזקי, אחד הבמאים החשובים ביפן בעשורים האחרונים, שאף זכה באוסקר על סרטו “המסע המופלא” (Spirted Away, 2001), מבלי להתייחס לכך שסרטי האנימציה שלו הם כל כך חדשניים, מרתקים ומרגשים, עד שהם מושכים אליהם קהל גדול שאינו בהכרח ילדים. מבוגרים רבים אוהבים הן את הסרטים היותר “ריאליסטיים” שלו (שבכל זאת כוללים אלמנטים פנטסטיים), והן את סרטי ההרפתקאות הקסומים שלו, שכוללים רוחות רפאים, תינוקות ענק ורכבות וטירות המרחפות בשמיים. סרטו “המסע המופלא” הוא זה שבזכותו זכה בהכרה עולמית גורפת, אך גם סרטים כמו “הנסיכה מונונוקי” ו”הטירה הנעה” זכו להצלחה גדולה יחסית לסרטי אנימציה שאינם מתעסקים בנושאים שהם מיין סטרים. בכל הסרטים של מיאזקי יש אלמנטים אנטי מלחמתיים ופרו-אקולוגיים, והא מרבה לעסוק בחלומות ובניסיון להגשמתם על ידי גיבוריו המגוונים.
נקודה מעניינת היא, שהסרט “הרוח גוברת” היה יכול להיות מצולם גם כסרט לא מונפש. רוב העלילה שלו היא ראליסטית (מלבד סצינות החלימה), וכנראה שעד רמה מסויימת הא היה עובד. אבל העוצמות שהסרט מעביר, תחושות של אימה ושל פנטזיה גם בתוך עולם “אמיתי”, כנראה שלא היו עוברות אם הסרט היה מצולם כסרט קולנוע רגיל. אני מוכנה להסתכן ולומר שרמת העניין הייתה יורדת עד כדי כך שלא בטוח שהיה מעניין לצפיה, משום שרגעי האימה, תמונות הטבע, והתנועה הקלילה שהאנימציה מאפשרת לסרט הן כולן חלקים חשובים מאד ביצירה השלמה.
למרות ש”הרוח גוברת” היה הסרט המצליח ביותר ביפן בשנת 2013, הוא זכה לביקורות משני צדי המפה הפוליטית. הימין טען כמובן לפציפיזם יתר ולהתעלמות מהמצב הפוליטי והכלכלי הקשה בו ניצבה יפן בין שתי מלחמות העולם. טענת השמאל הייתה, שלא יתכן שאדם שהיה אחראי לבניית כליי נשק כל כך קטלניים, שהיו אחראיים למותם של אלפי ואולי עשרות אלפי אנשים, יהיה הגיבור הרומנטי של הסרט. מיאזקי התייחס לביקורת בכך שאמר שבעוד שהוא מתנגד למלחמות באופן כללי, ולמלחמת העולם השנייה באופן ספציפי וחריף, הוא לא יכול היה להתעלם מההישגים המרשימים של הוריקושי בתחום ההנדסה, שהגיעו בתקופה בה יפן הייתה בשפל קשה, ונזקקה לשיקום של עריה, הכלכלה שלה והרוח הלאומית שלה.
עם הדילמה הזאת אנחנו כצופים נשארים לאורך כל הסרט- והיא לא נפתרת. היא לא נפתרת עבורנו, וגם לא עבור הגיבור, שחלק מחלומותיו, עוד כילד, הם על תעופה נפלאה, אך חלק מהם הם על מטוסים מפציצים המפילים אותו מהשמים וגוזלים ממנו את האשליה, ולו לרגע, שכל מה שהוא עושה קשור בהענקת האפשרות לעוף עבור כל בני האדם. נראה שמיאזקי חולק איתנו בדיוק את אותה הדילמה.
הסרט “הרוח גוברת” הוא סרט שמצליח להיות רומנטי, סוחף ומרהיב, ובמקביל מכאיב ומעורר קונפליקט. מדובר באחד הסרטים המרגשים ומעוררי המחשבה ביותר בהם צפיתי זה זמן רב. כאמור, הצפייה בסרט היא לא פשוטה, אך אוהבי קולנוע וסיפורים משמעותיים חייבים לעצמם את החוויה הזאת.
הרוח גוברת/ מה – 24/7/בבית הקולנוע ‘אורלנדו סינמה’/בית ציוני אמריקה/ דניאל פריש 1/ תל אביב
