האמן יונתן אנגלר אסף הודעות פתיחה מעשרות גברים, הומואים, שקיבלו באפליקציית ה “Grindr”. גלילה בהודעות מציפה סוגיות שכיחות אך לא מדוברות בקהילה – הטרדות מיניות, בדידות וייאוש, שימוש בסמים, שידול לזנות, פדופיליה, מיזוגניה או גזענות
תספר קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה אתה נוטה לחפש כשאתה יוצר?
מאז ומתמיד התעסקתי במילים, ואני מאמין ששפה היא אחד הכלים המשמעותיים ביותר לאופן שבו אנחנו מעצבים את העולם שמסביבנו, ולאופן שבו הוא מעצב אותנו. במסגרת העבודה לתערוכה “אין כניסה”, התעמקתי במרחב הציבורי הווירטואלי של הגייז בארץ. שיח אינטרנטי עם גברים הומואים היה מאוד נוכח בחיים שלי מאז שהייתי נער מתבגר, בתקופה שבה הרגשתי בודד וחיפשתי מישהו “כמוני”. משם הדרך הייתה קצרה לצ’אטים מפוקפקים ואתרי היכרויות, בהם יש חוקים חברתיים שונים, שיח לקוני, אלים ובוטה והרבה ספק-אנשים-ספק-רובוטים בלי פנים ושמות. אספתי מאות הודעות שקיבלו גברים הומואים בגריינדר (אפליקציית היכרויות לגייז), והתחלתי למיין אותן לפי נושאים שונים שעלו בהן: מין, מיניות, שליטה, זנות, סמים, פדופיליה, בדידות, הטרדה. מדובר בשיח שהומואים חווים בכל יום ורובנו כבר נהיינו אדישים אליו, אבל בכל פעם שדיברתי על הנושא עם חברות הן הזדעזעו. מה שזיעזע אותי בעיקר זה שאני לא הזדעזעתי. אני מקווה שהעובדה שאני מוציא את ההודעות האלו ממעמקי הגריינדר אל החוץ, כטקסטים מול הקהל הרחב, יעזרו להראות את ההבדל בין השיח שמתנהל במרחבים האלה לבין האופן שבו נראית תקשורת אנושית מיטיבה.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאתה אולי לא רוצה להיות אמן? האם היית עובר את אותו התהליך שוב?
למדתי עיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון, ולמרות שאני טוב ביצירה תלת-ממדית ועבודה עם חומר, תמיד נמשכתי בחזרה אל המילים. פרויקט הגמר שלי עסק בסמנטיקה בעיצוב, ושם התחלתי לשלב בין תחום השפה לבין העיצוב. מאז הלימודים היה לי קשה מאוד להגדיר את עצמי כמעצב, אמן או יוצר, ורק בשנה האחרונה “קיבלתי” בלב שלם את העובדה שהחומרים שאני אוהב לעבוד איתם הם לא עץ ומתכת אלא אותיות וצלילים. ברגע שהצלחתי להוריד מעצמי את התפיסה של “מהו מעצב/אמן?”, ופשוט לשאול את עצמי “מה אני?”, הכל נהיה הרבה יותר קל.
מהי התערוכה/פרוייקט שעשית שאתה הכי גאה בהם ?
הקלנדיה, חד משמעית. זה פרויקט שנוצר בתחילת הקורונה, בתקופת בין הסגרים, כשמצאתי במקרה מכונת כתיבה ישנה במפעל המשפחתי של סבא שלי. כדי להפיג את השיעמום והחרדות של אותה התקופה, התחלתי לתרגם לעצמי קטעים מתוכניות ריאליטי ושירי פופ שאני אוהב. העליתי חלק מהקטעים לפייסבוק, והתגובות היו כל כך חיוביות שזה גרם לי להמשיך את הפרויקט ולהרחיב אותו. עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, הגעתי להרבה מאוד אנשים שמאוד נהנים מהתרגומים, הרבה מהם גם שולחים ביצועים של התרגומים או שולחים תרגומים שלהם. אין מילים לתאר כמה כיף לקבל את התגובות האלו, ולדעת שהפרויקט הזה שימח אנשים גם בתקופות מסובכות יותר בתחילת המגפה. לצפיה בעבודה
האם אתה שומע מוסיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?
אני מאוד אוהב מוזיקה, ואחד הפרויקטים המשמעותיים ביותר שלי, “הקלדניה”, מבוסס על תרגום שירים. אבל בגלל שהעיסוק שלי הוא עם מילים, אני בדרך כלל מעדיף לעבוד בשקט כדי שאוכל לחשוב יותר בקלות.
מהי שיגרת העבודה שלך?
יש לי שיטת עבודה קצת פחות מקובלת בעולם העיצוב – אני בעיקר חושב. בגלל שמדובר בטקסטים, אני צריך לגלגל אותם בראש, לפעמים כמה שעות ולפעמים כמה ימים, לפני שאני מצליח להוציא אותם מהמוח אל הדף.
אם היית יכול להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
שאלה מעניינת. לא הייתי שולח אותם למשהו ספציפי, אבל הייתי נותן להם משימה – לפתוח עיניים, לשים לב לטקסטים בחיי היומיום שלהם ולראות מה מעניין אותם. אני לא מדבר על ספרות או שירה, אלה תחומים שכבר נחקרו ודוברו מספיק לדעתי. אני מתכוון דווקא לתכנים אחרים שמקיפים אותנו כל הזמן – הודעות וואטסאפ, פרסומות, שירי פופ ברדיו, תוכניות ריאליטי, קבלות מהסופר. יש הרבה עניין ויופי דווקא במילים היומיומיות שלנו, אלו שאנחנו לא מקדישים להן שעות של עבודה, עיבוד ועריכה.
איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות ?
יוצרת ישראלית מוכשרת שמוכרת בשם priklut באינסטגרם, והיא עושה במידה מסוימת את מה שניסיתי לעשות בתערוכה – לבחור נושאים שלא מדוברים מספיק בחברה ולהציג אותם מנקודת המבט שלה בשפה גרפית מאוד ייחודית. במקרה שלה, אלה בעיקר נושאים שקשורים לנשים כמו מחזור, דימוי גוף, מיניות ומין, אבל כמובן שזה נוגע לעוד הרבה אנשים.
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?
למען האמת, זו התערוכה הראשונה שאני מציג בה מחוץ למסגרת הלימודים, אז לא היו לי הרבה ניסיונות אחרים. במקרה הזה, מיכל שפירא פנתה אליי אחרי שהכרנו בתוכנית הפיתוח למעצבים של מרכז אדמונד דה רוטשילד והציעה שאגיש עבודה לתערוכה. אם היא לא הייתה פונה אליי אני לא חושב שהייתי בכלל שוקל את זה, אז אני מאוד שמח שהיא העלתה את הרעיון.
איך אתה מרגיש כשאתה מסתכל על עבודות ישנות שלך?
שאין בהן מספיק ממני. במשך הרבה שנים עצרתי את עצמי מלהתעסק בתחומים שבאמת מעניינים אותי, כי הרגשתי שזה לא יתקבל טוב. לא התעסקתי בתרבות פופ וטראש כי זה נחשב זול, נמוך ולא איכותי. לא התעסקתי בסקס או מיניות כי זה נחשב פרובוקטיבי וחתרני. סיום הלימודים וכל הבלאגן שעשתה הקורונה שיחררו ממני הרבה ציפיות ואפשרו לי לצלול עמוק יותר למה שבאמת מושך אותי, ומשם יצאו רק דברים טובים, מעניינים ומרפאים.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניין ללמוד?
רוב האנשים יקראו לה מתרגמת, אבל מבחינתי היא לגמרי אמנית – גילי בר הלל. היא תרגמה את סדרת ספרי הארי פוטר לעברית ועשתה עבודה מדהימה. היא מצליחה לשלב ידע עצום ויצירתיות, בלי להפוך את הטקסט ליבש או לפגוע בסיפוריות שלו, והייתי שמח לקבל ממנה טיפים לתרגום.
יונתן אנגלר מציג את עבודותיו ב’אין כניסה’, תערוכת יציאה למרחב הציבורי שמתקיימת במרכז אדמונד דה רוטשילד בשיתוף גלריה 3x3 לאמנות חברתית | פארק התחנה והמסילה, תל אביב | בין התאריכים 7.4-1.5.2022 | הכניסה חופשית | קונספט, אוצרות ועיצוב: גלריה 3X3, מיכל שפירא וליהי גרסטנר. אוצרת משנה: רומי בנדלק
