האמן ניתאי חלופ מציג תערוכת יחיד ראשונה בישראל: ‘וסיפורים אחרים’. חלופ עוסק בבריאת הגופים שלו מאפס, יוצר בחומריות מסיבית אלמנטים גיאומטריים מוכרים ורק אחר כך, בהצבתם, עובר להפיח בהם רוח חיים. העבודות שלו ממש ממש מעניינות אז שאלנו כמה שאלות
הבטון המזוהה עם כובד, חוסר גמישות ומסיביות מקבל בחלל הגלריה קלילות וריחוף. הוא מתחפש ונצבע בצבעים עדינים ורכים המייצרים הרמוניה ורוגע לצד המתח הקיים במנחים בהם ניצבים הפסלים. כבר במבט ראשון קל לזהות בפסלים מאפיינים ותכונות חיים: העבודות דקות ומתנשאות באצילות כלפי מעלה, הן עדינות ופגיעות ומבקשות אחת מהשנייה נחמה. הן ביישניות וצנועות ומעט כנועות, נדמה כי עוד רגע לא יצליחו להחזיק את עצמן יותר ויבקשו להתמזג עם הבלטות הקיימות ברצפת הגלריה. באסופת סיפורים, שם הסיפור עליו נקרא הספר אינו בהכרח הסיפור החשוב והמרכזי ביותר. בהבנה עמוקה וחיבור רגשי לחומר ולפוטנציאל הגלום בו, חלופ מאפשר גם לנו לראות מבעד לחומר את הסיפורים המינוריים והפשוטים. הוא חושף אותנו לצורך בזולת, לשבריריות ולסדקים, מדגים לנו היפרדות לצד הכלה ומאפשר לנו לדמיין את המערכה הבאה.
תספר קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים?
בחרתי בדימויים משלושה פרויקטים ותערוכות שונות. יש צילומים של עבודות שיוצגו בתערוכה ״וסיפורים אחרים״ שתפתח השבוע בארטפורט, באוצרותה של נעמה הנמן. הדימויים האחרים הם מתוך עבודות מתערוכה שהוצגה ב- 2019 באספרונסדה, ברצלונה. הדימוי השלישי הוא צילום של עבודה שהיא מיפוי שיירים של תאונות ודברים אחרים, שנעשתה ב2020.
איך מתבצע אצלך התהליך של איסוף הדימויים?
בתקופה הנוכחית, אחד המנועים החזקים בחברה שלנו הוא אסיפת דימויים דיגיטליים. אני חושב שאצלי אין אסיפה של דימויים כחלק מהתהליך היצירתי, אלא יש דווקא תהליכים של אסיפת חומרים פיזיים. כבר כמה שנים שאני אוסף ענפים, סלעים וקליפות של גזעים שליקטתי בכל מיני מקומות. הם מחכים להם, בשקט, לרגע שאשתמש בהם כחלק מהפסלים. מלבד אלו, כבר מספר שנים שאני משמר סוג של ארכיון שכולל שיירים של תאונות, חלקי פסלים שנשברו בדרך, עקבות, טקסטים ודברים אחרים שלא מצאו את מקומם בפסלים. באחד הצילומים שצירפתי, בעבודה ״מיפוי תאונות ודברים חסרי שימוש אחרים״, ניתן לראות מיפוי של האוספים האלו.
מה אתה נוטה לחפש שאתה יוצר?
אני משתדל לשחרר כמה שיותר ממה שאני חושב שאני מחפש. אני עובד לרוב עם יציקות של בטון, אז אחד הדברים שהכי מרגשים אותי הוא רגע פתיחת התבנית, אין לדעת מה באמת הולך לצאת משם ואיך גוש החומר הולך להתקיים בעולם. אני בוחן את הרגע שבו חומר מתחיל להתקיים כגוף, כדמות, כפרוטגוניסט עם רצונות וכמיהות משלו; הוא יגיד לי איך הוא רוצה לעמוד ואיפה, ואני רק צריך להקשיב לו. זה לא תמיד עובד אבל אני משתדל להקשיב לו, לחומר. יכול להיות שרציתי שגוף אחד יאחוז בגוף אחר שלא יכל לעמוד בעצמו, אבל האחד יוצא מהתבנית והוא לבדו בכלל לא מסוגל לעמוד, אז איך יוכל לעזור לגוף האחר? ברגע הזה נוצר כדור שלג של אי ידיעה, של פתרון בעיות, ומעבר להכל — של שחרור וחיפוש ארעי ולא ברור. אני רוצה שהפסל יפתיע אותי, ולכן אני משתדל להשאיר כמה שיותר מרווח לתאונות, ולאפשר פוטנציאל פעולה רחב ככל האפשר בכל אחת מהיציקות — הגופים — בפסלים.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאתה אולי לא רוצה להיות אמן? האם היית עובר את אותו תהליך שוב?
אני חושב שהתהליך הזה הוא תהליך יום-יומי ולא משהו שהיה ועבר, אני רואה אותו כהדהוד. מה שבנאדם יבחר לעשות בחיים שלו, זו תמיד תהיה בחירה מתמשכת, יום יומית. בפועל רוב העבודה שלי מרגישה כמו פעולה של פועל בניין, של צווארון כחול; בדיוק כמו שהנגר או הנפח הולך לעבודה כל יום, ככה גם אני קם בבוקר והולך לסטודיו, ולא בהכרח הכי כיף לי לערבב 50 ק״ג מלט ביום. אני יכול להזכר ברגעים שעבדתי כנגר ובסופו של דבר, ביום יום, אני לא רואה את העבודה בסטודיו כמשהו כל כך רחוק מהנגריה. ההבדל העיקרי בשבילי הוא הארעיות שמתלווה לאמנות, החיפוש בדרך מעורפלת, המטרה הלא ברורה.
מהי התערוכה/פרוייקט שעשית שאתה הכי גאה בהם?
בדרך כלל אני משתדל להסתכל קדימה. עם זאת, סטודיו פוחוס שהקמתי ובניתי בברצלונה ב2017 הוא פרוייקט שעד היום אני מתגעגע אליו. שכרתי מקום/בית זונות לשעבר שהיה שבור לחלוטין ובמשך שלושה חודשים שיפצתי אותו מאפס. לאחר מכן הצטרפו אלי עוד כמה אמנים שהתחלפו לאורך השנים. ביום יום כל אחד עבד על הפרוייקטים שלו. במקביל היינו נפגשים בערך פעם בשבוע באופן קצת יותר רציני, מזמינים אמנים ואמניות אחרות, אוצרים ואוצרות, פותחים בקבוק יין או שניים ומקיימים סוג של שולחן עגול. הייתה מחשבה רחבה על שיתופי פעולה והחלפת רעיונות. הזמנו אמנים מחוץ לספרד לעשות רזידנסי ופעם בכמה חודשים היינו פותחים את הסטודיו לפרוייקטים קצת יותר גדולים, ליותר אנשים או לתערוכות. זו הייתה תקופה מלאה בשיתוף, בלמידה ושיחות עמוקות. הסטודיו נסגר ב- 2020, כשעזבתי את ספרד. תכננתי לחזור אך הקורונה ביטלה את הרעיון די מהר. אני מקווה שיגיע יום ואקים מקום דומה לזה, שיאפשר מרחב למפגש, ליצירה ולחשיבה ביקורתית במקביל.
האם אתה שומע מוסיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו ?
כשאני מגיע לסטודיו, אני בדרך כלל מקשיב למשהו רגוע, מוזיקה קלאסית או ג׳אז. אבל האמת היא שגם זה משתנה די הרבה ותלוי במצבי הרוח. יכול להיות שביום עבודה אחד אתחיל עם ג׳ון קולטריין, לאחר מכן אקשיב לאלבום של אלג׳יר, אחר כך לקונצ׳רטו של רחמנינוף ושעה אחרי כן לדיוויד בואי או טום ווייטס. זה די אקלקטי, אבל בסוף היום, רוב הסיכויים שאסיים עם פסנתר רגוע ורפטטיבי, לנקות את הסטודיו ולסיים את היום בשקט עם פיליפ גלאס או משהו דומה אחר.
מהי שיגרת העבודה שלך ?
רוב העבודה שלי מתרחשת בסטודיו ובעיניים שלי, הוא עובר גלגולים שונים בכל יום. הכניסה לסטודיו מלווה כמעט תמיד בסדר קטן, ואז אעשה קפה ואשב להקשיב לקצת מוזיקה, אזיז משהו מכאן לשם, רק כדי להניע את הגלגלים ולחשוב על מה יש לעשות היום. לאחר מכן אני פותח את התבניות שכבר מוכנות ומשקה את היציקות שנוצקו אתמול בלילה. מכאן הסדר ממש לא ברור והוא משתנה בהתאם למה שיש לעשות. אחד הגלגולים האחרים הוא כשהסטודיו הופך לאתר בנייה: הכנה של תבניות, חיתוך של עץ וברזל, כיפוף של חומרים, ריתוך של השלד, ערבוב של מלט ויציקות. בנקודת הערבוב נוצר רגע נוסף, אני מרגיש כמו אלכמיסט, מערבב פיגמנטים בבטון, מחפש אחרי איזה גוון יוטמע בבשר. בגלגול אחר, הסטודיו הוא חדר חזרות לגופים שאני יוצר ולשלי. אני מציב את הפסלים במנחים ארעיים, בודק את האיזון שלהם, איך גופי מגיב להם וכיצד הם יכולים לעמוד (אם הם בכלל יכולים). הרבה מהם נשברים תוך כדי ה״חזרות״ ואז נפתחת דלת לגלגול אחר: שולחן הניתוחים. כל תאונה מזמנת תגובה אחרת, למרות שלפעמים אני משאיר את הגוף פגום, כפי ששרד את התאונה. בין כל אלו אני יושב הרבה לכתוב. זה נע בין פרגמנטים של מחשבות שצצות תוך כדי עבודה ועד לסיפורים קצרים, כאלו שקשורים לפסלים וכאלו שפחות.
אם היית יכול להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
“דאגתו של אבי המשפחה” של קפקא.
איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?ֿ
וויליאם קנטריג׳. כל פעם שאני רואה עבודה שלו אני נשאר עם הפה פעור לימים אחר כך. הוא מצליח לקלוע כל כך במדויק ובו זמנית להשאיר המון אוויר. שילוב מופתי בין תיאטרון, מוסיקה, פיסול, ציור ואנימציה. הוא מחבר את כל אלו לכדי אחד המופעים המרהיבים, המרגשים, היפים והעמוקים שלי אישית יצא לראות.
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?
בדרך כלל מתחילים בקפה. או בירה, או יין. אני מעדיף לדבר בהתחלה על הכל חוץ מעבודה. לקחת רגע, לשמוע, לספר, להקשיב ולהכיר את הבנאדם איתו אני הולך לעבוד. אחרי שפטפטנו קצת ופרסנו כל אחד את התחושות והכוונות שלו אני אשמח שיבואו לסטודיו בשביל לשתף כמה שיותר רעיונות ומחשבות כשהפסלים מסביבנו. זה תלוי באוצר/ת ומה שהם רוצים לראות, אבל בגדול אאסוף כל מיני פיסות טקסטים שכתבתי שקשורים למה שאנחנו עובדים עליו: חלקים מיומנים, מפרגמנטים שכתבתי בסטודיו, סיפורים קצרים שכתבתי. אני תמיד שמח שיהיו כמה שיותר התכתבויות, החלפת מחשבות. מהרגע שבו אנחנו כבר מכירים אחד את השניה והעבודות מתחילות להתגבש, אני מייחל לכמה שיותר ביקורי סטודיו, בסופו של דבר פסל צריך לחוות באופן פיסי ולא כדימוי.
איך אתה מרגיש שאתה מסתכל על עבודות ישנות שלך?
זה מתחלק לשניים. עבודות ישנות שהוצגו וכאלו שלא. ברגע שעבודה יוצאת מהסטודיו אני חש ממנה ניתוק או ריחוק. אני מסתכל עליה כעל עוד דבר בעולם, ומשתדל לתת לה להפתיע אותי כל פעם מחדש. לעומת זאת, עם כאלו שלא יצאו מהסטודיו יש לי קשר אחר, משהו לא פתור. עד שהן לא יוצאות לעולם אני לא רואה אותן כעבודות גמורות, אני יכול להמשיך לעבוד עליהן גם כמה שנים, כל פעם להציב אותן בסיטואציה פיסולית אחרת.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניין ללמוד?
אחד/ת? נתתם את האופציה לבחור ואז מצמצמים? עכשיו אני חמדן. בוא נגיד שלא הייתי מתנגד להיות זבוב על הקיר בסטודיו של ברקוזי, נראה לי כמו אחד השיעורים המדהימים שאמן יכול לבקש. אבל אם נניח לזבובים, הייתי מעוניין ללמוד אצל טשומין בדיולה, פסל בסקי מיוחד במינו. האופן שבו הוא מצליח להעמיד סיטואציה פיסולית מטריף אותי לחלוטין. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי תערוכה שלו, פשוט לא רציתי לצאת מהגלריה. הייתי שם שעות, וכל מה שרציתי זה לשהות עם הפסלים ולהצליח לפצח את הפאזל שהוא הציב מולי. האופן בו הוא מתעמת עם העולם דרך פיסול מרתק אותי בכל פעם מחדש.
ניתאי חלופ, בוגר בית הספר לאמנות Metafora בברצלונה. עבודותיו הוצגו בגלריות שונות בספרד, ביניהן Galeria Carles Tache, Galeria Angels. בשנת 2019 הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו ב- Espronceda Center for art. חלופ נבחר לאחד הפיינליסטים ב- BIG Awards 2018 וזכה במלגה לתכנית Nectar AIR באותה השנה. ב- 2017 הקים את Pujo Studios בברצלונה, מרכז לאמנות עכשווית וחשיבה ביקורתית. בין עבודותיו מוצג פסל קבע בעיר אופקים. חלופ חי ויוצר בתל אביב.
ניתאי חלופ | אוצרת: נעמה הנמן | ארטפורט, רחוב העמל 8, תל אביב. שעות פעילות התערוכה: רביעי וחמישי: 12:00-19:00, שישי ושבת: 10:00-14:00. בימים אחרים בתיאום מראש
