לקראת פתיחת התערוכה של קולקטיב בוש, ‘מרחב – זמן’, יציגו האמנים יקירה אמנט ואיתי מתן יצירה חדשה ומשותפת. מדובר בציור בשמן ששמו ‘סינתזה של מרחבים שמימיים’, המבוסס על עולם ויזואלי מדומיין, עשיר ועתיר התרחשויות ומערכות יחסים. שאלנו אותם כמה שאלות ומיד רצינו להיות חברים שלהם
תספרו קצת על הדימויים שבחרתם, מאיפה הם לקוחים ואיך מתבצע תהליך של איסוף דימויים?
איתי: בדרך כלל אני מתחיל מדימוי אחד שמושך אותי במיוחד ואני מתחיל לאסוף באופן קז’ואלי דימויים נוספים שאני מרגיש שקשורים או שינהלו דיאלוג מעניין ביחס לדימוי הראשון. לאחר תקופה של איסוף שיכולה להימשך די הרבה זמן אני מתחיל בפיתוח של דימוי קולאזי ממנו אצור את הסקיצה הסופית שאתרגם לציור. בעבודה המשותפת עם יקירה הכנתי מאגר ייעודי בו שמרתי דימויים שקיוויתי שיפרו וירגשו אותנו, המאגר כלל בעיקר תחריטים אירופאים וציורים דתיים מהמסורת הטיבטית, רישומיים אנטומיים אקדמיים ומספר אמנים עכשווים שהרגשתי שעבודתם נוגעת בדבר. מתוך אותו מאגר פיתחנו יחדיו את הדימוי הכללי ממנו התחלנו לעבוד. יקירה: את הדימוי הכללי שפיתחנו, ציירנו בשמן על גבי רישום גרפיט של גריד גיאומטרי. הגריד הראשוני מגיע מפרקטיקת עבודה בסטודיו שבה, נקודת המוצא היא שהגוף הוא המקור הישיר לאינפורמציה, לכן יש הסכמה לנוע באלתור, בידיעה שקיים מנגנון אינטואיטיבי של בניית צורה המופעל על ידי הגוף. כמו אקטיבציה של מפה פנימית/ציורית שממנה המשכנו לפעול בשכבות של ציור ובניית שפה משותפת, לאט לאט נוצר חלון המוביל אל מרחב מלא התמזגויות חריגות, בו מצטלבות ישויות ואובייקטים מדומיינים, צורות גאומטריות ואלמנטים בהשראה מהארכיון ומהטבע.
האם היו לכם רגעי מבחן שבמהלכם רציתם לעזוב את עולם האמנות?
איתי: לעיתים קרובות. אבל זה עובר מהר מאוד. בסופו של יום אני מרגיש שאני מאוד מחובר לעשייה שלי, ואני לא יכול לחשוב על שום דבר שהייתי רוצה לעשות יותר. יקירה: מזדהה עם איתי. יש רגעים של התבוננות פנימה והכרה באתגרים, קטנים וגדולים. אבל זה לא מערער על הרצון להתמיד ביצירה כאמנית ולהמשיך ללכת בדרך הזאת.
מהי התערוכה/פרוייקט שעשית/ה שאת/ה הכי גאה בהם?
איתי: זה לרוב הדבר האחרון שעשיתי, שמרגיש לי הכי רלוונטי. קשה מאוד לומר. יקירה: כשעליתי לארץ מניו יורק, אוגוסט 2000, הייתי מקבצת אלי לחדר הילדות את ילדי השכונה ביום שישי לקראת שבת. מחלקת תפקידים, דמויות, שורות טקסט, תחפושות וסדר התרחשות. היינו מעלים יחד הצגות הזויות וצבעוניות כל שבת בצהרים, בחצר האחורית או בחדר השינה, כשהמיטה שלי היא הבמה. ההצגות האלו היו גאוות ילדותי. העמדנו כסאות לכל מבוגרי השכונה והמופעים מילאו את הילדות שלנו בהרפתקאות.
האם את/ה שומע/ת מוסיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?
יקירה: בעבודה על הציור בסטודיו של איתי הקשבנו לתקליטים של עפרה חזה, נינה סימון ופינק פלויד. כשאני לבד בסטודיו ובהליכות ארוכות בעיר אני אוהבת להקשיב לAC/DC, Talking Heads, Jimmy page& Robert Plant, Land Milk Honey- Daniel Meir, טכנו, Nick Gallemor, Luke Slater, סטים של השכן שלי Mikkseria ושידורים של אפרת יעקבוביץ ברדיו KZ. איתי: אני שומע מוזיקה בעיקר בבקרים ואז אני עובר לספרי אודיו או פודקאסטים עד הערב. כמו שיקירה אמרה בהחלט יש לי מקום מיוחד בליבי ששמור לעפרה חזה ובכללי למוזיקה ישראלית – מחווה אלברשטיין ושושנה דמארי למרגול ועומר אדם, מנעד די רחב. אוהב גם רוק מהסיקסטיז ודיוות של סול ובלוז.
מהי שגרת העבודה שלך?
איתי ויקירה: בקיץ שעבר הצגנו ציור משותף במסגרת ניסוי קבוצתי שהעלינו בגלריית בנימין. היציאה מתבניות החשיבה/היצירה האישית ונסיון לתרגל מפגש יצירתי מפרה שאין בו האחזות, פתח דלת להמשיך בקו פעולה דומה גם השנה. בחרנו ליצור ציור שמן משותף על גבי מצע אחד 190×90 ס”מ, מה שמתח ושינה את שגרת העבודה האישית של כל אחת. פיתחנו עבודה ריטואלית המורכבת מרישום ושכבות של ציור בתורות, ביניהן האחד מתערב בעבודת האחרת וחוזר חלילה. באופן זה, תהליך היצירה הפגיש אותנו בשגרת העבודה של השני, התנגש, הפרה, ופתח מרחבים חדשים.
אם היית יכול/ה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
איתי: אני לא חושב שהייתי רוצה להכין אף אחד. אני חושב שחלק גדול מהיופי של המפגש עם אמנות הוא הרגע של הפעולה הפרשנית האינדיבידואלית. יקירה: בפנטזיה, הייתי שולחת אנשים ללכת קודם לפי נטיית ליבן לים, לנחל, ליער או למדבר. להרגיש את עצמם, לנשום עם רחש התנועה של הסביבה וללכת בשביל צדדי שעוד לא הלכו בו. אם אפשר לקחת ספר לדרך, ״ההשראה החוזרת אל תיקונה״ של פסח סלבוסקי.
איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?
איתי: ואי המון. החודש הייתי שולח אנשים לראות עבודות של רוחיר ואן דר ויידן, בעיקר את מזבח סנט ג’ון. יקירה: ג’ורג’יה אוקיף, הציורים הסוריאליסטים של שמואל בק, תחריטים של אלברכט דירר, רישומי קונסטלציות של פיקאסו, פסלים ושערים של רודן, ציורים ורשמים של הילמה אף קלינט, סדרות של ג’ניפר הוליצר ועוד.
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?
יקירה ואיתי: סביב התערוכה הזו אנחנו נפגשות עם פאינה פייגין ונגה אור ים, אוצרות התערוכה, פעם בכמה שבועות למפגש של שיחה ושיתוף על הרגע שהציור נמצא בו. נפח השיח לרוב מתמקד בחדוות היצירה, שאלות פתוחות, קונפליקטים והמשך ההתפתחות החזותית. דיאלוג מאוד פתוח וספונטני.
איך את/ה מרגישה שאת/ה מסתכל/ת על עבודות ישנות שלך?
יקירה: מרגישה מופתעת בראיה לאחור. המעברים התודעתיים, ההתפתחות המדיומלית והדרך מעניינת ולא צפוייה. סקרנית מה יביא ההמשך. איתי: זה מאוד משתנה, אבל זו באמת חוויה מאוד מפתיעה. אני תמיד מרגיש מאוד זר לציורים ישנים. כאילו מישהו אחר עשה אותם.
אצל איזה אמן/ית, חיים או מתים, היית/ה מעוניין/ת ללמוד?
איתי: הייתי אומר שהייתי רוצה ללמוד עם קרוואג’יו, הוא היה שתיין אלים ובן אדם מאוד בעייתי אז אני לא בטוח כמה זה מומלץ. בכל אופן, מכיוון שמדובר בפנטזיה בלבד, אני אשאר עם התשובה הזו. בנוגע לאמנים חיים נראה לי שאבחר במתיאס ווישר, שאני טיפה אובססיבי לעבודותיו כבר תקופה לא קצרה. יקירה: הייתי רוצה ללמוד פיסול ומחשבת יצירה עם אלברטו ג׳קומטי, להיות בנוכחות של רות אסאווה לתקופה מתמשכת ולתרגל עבודה עם הגוף עם מרתה גרהם.
חברות קולקטיב בוש לאמנות קווירית-פמיניסטית גיבשו חממת יוצרות למחקר אישי וקבוצתי שמבקש להפגיש את הזהות והיום יום של קהילות הקולקטיב עם הפריזמה שמבקשת לפרק ולהרכיב מחדש את מרחב הזמן בו אנו חיות ופועלות. התערוכה ‘מרחב-זמן’ מבקשת לבחון שאלות זהותיות בממד חדש – כל אמנית יצאה מתוך תהליך המחקר המשותף אל מסע של מרחב וזמן בתוך הקשרי המדיום והזהות, בניסיון לפרק ולהרכיב מחדש ממדים אלו. העבודות משלבות בין מדיות שונות: וידאו, צילום, פיסול, ציור, מיצב וסאונד.
המגוון הקבוצתי מבטא את עושר הקיום הקווירי-פמיניסטי ומאפשר עיסוק בתמות שונות, כגון: הגירה כמעבר בין מרחבי זמן, תנועת הגוף הקווירי במרחב הציבורי, המרחב הטכנולוגי והיעדר הפיזיות שלו ותפיסות רוחניות. בחלל התערוכה יתקיימו מופעי פרפורמנס ובמקביל יושק הגיליון השלישי של כתב העת של קולקטיב בוש, שעוסק באותה התמה. הגיליון מהווה, כלשעצמו, מרחב נוסף בו אמניות, כותבות, אקטיביסטיות וא.נשי אקדמיה יציעו אפשרויות חדשות למפגש עם המושג במרחב הווירטואלי.
מרחב – זמן תערוכה קבוצתית חדשה של קולקטיב בוש במרכז אדמונד דה רוטשילד | אמניות/ים מציגות/ים: יקירה אמנט, יובל נאור, חנן אופנר, ניב פרידמן, נעה שחף שמחיוף, דניאל ליברמן, אפרים ווסה, לובנא עוידאת, איתי מתן, נטע מוזס, אלינה יקירביץ׳ ולי שלו | אוצרות: פאינה פייגין ונגה אור ים | ליווי תוכן: חן עמרם ושיר חכים| פרפורמריות.ים: עמרי חפץ ורום שרצקי, נדב יואל, אלייה דוד ויוגב אמסלם | ליווי: שיר ניומן | מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104 פתיחה: 9.6, נעילה: 26.7.
