Musrara Mix הוא אירוע בינלאומי של אמנות, מוזיקה ופרפורמנס שמתקיים לאורך שלושה ימים בשכונת מוסררה שבירושלים. המוזיקאית ואמנית הקול, אור מאי, מעלה את המופע ‘כשנשים היו ציפורים’, יחד עם רות וידר מגן וההרכב האלקטרו-אקוסטי של המחלקה. עופו על זה
אור מאי היא סטודנטית במחלקה למוזיקה חדשה, מוזיקאית, אמנית קול, יוצרת ומופיעה תחת השם תפר, עוזרת לאוצר המוסררה סוניקס – מופעי המוזיקה של הפסטיבל.
תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?
בשנים האחרונות, אני יוצרת מתוך רצון לחפש את החיבור בין הרחשים שאני שומעת כשאני משוטטת בחוץ, לרחשים ויצורים מדומיינים שצצים לי בראש. זה יכול להיות בחתיכת מתכת שמצאתי פתאום על הרצפה, בקולות ברחוב ובטבע, וגם במחשבה על האפשרויות שבכלים אקוסטיים כמו גיטרה או קול אנושי. אני נשארת קשובה לרעשים הקטנים מסביבי ותוהה אילו ניסיונות יכולים להיווצר בין הטבעי למלאכותי.
בתחילת השנה, הכרתי את רות וידר מגן, אמנית קול יוצאת דופן, שכמוני נמצאת בהקשבה מלאה לסביבה – אך גם בחקר הקול הפנימי שלה, הנודד בחלקים שונים בגוף. העבודה איתה חיזקה את תהליך מציאת הדימויים שכבר התחלתי מתוך עצמי. רות לימדה אותי להיכנס לנבכי הקול שלי, ואני הכרתי לה קצת את עולם הקול שבתוך המחשב. הקשר שנרקם בינינו איפשר לנו גם לנסות לדמות את הקול האנושי ליצורים שונים ומשונים, ולחפש את הגבולות גם במרחב הדיגיטלי והמלאכותי, לקיים משהו בין טקס נשי למעבדת מחקר דקדקנית.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית?
לפעמים יש כאלה, וגם עליהם אני מודה – כי הם גורמים לי לחשוב על תחילת הדרך, מזכירים לי למה החלטתי להיות אמנית. לפני שעברתי לירושלים, למדתי מדעי המחשב כמה חודשים. ניסיתי להתרכז בלימודים הטכניים, במתמטיקה, לא לחשוב כל רגע על המעורבות של אמנות בעולם הדיגיטלי, אבל לא הצלחתי. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, הסקרנות והעניין שלי לחקור דברים בעולם קורית מתוך האמנות.
מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?
אני מרגישה שהמפגשים של א.נשים עם העבודות שלי ואיתי כאמנית יוצרים מין מעגל אנרגיה שלא נגמר- אני נותנת משהו מעצמי, שבדרך מפסיק להיות שלי ונהיה גם של הקהל – ובתמורה הקהל יוצר רגעים יפים בתוך ההופעה, ושיחות מדהימות אחריה – נותן לי כל כך הרבה דברים מעניינים לחשוב עליהם, ודרכים יפות להסתכל על העולם. זכור לי רגע במהלך הופעה עצמאית שלי בתור תפר, שהרגשתי ששום דבר לא עובד לי – ומרוב תסכול פשוט התחלתי לצעוק. הופעתי בישיבה ואמרתי גם לקהל לשבת קרוב אליי, כשתוך כדי שצעקתי שמעתי מישהו אומר “וואי וואי איזה קול” ב(מה שנשמע לי לפחות) כהתלהבות – והבנתי שגם התסכול וההתרסקות, כמו בחיים, הם חלק חשוב מהתהליך. גם באנסמבל האלקטרו-אקוסטי בפסטיבל השנה אני מאתגרת את הקול שלי, ומעניין מה יצא מזה בסוף.
מהי שיגרת העבודה שלך ?
אין לי עדיין שגרה מאוד מסודרת, לא בטוחה שאי פעם תהיה לי. אני מרגישה שכל עבודה מבקשת ממני דרך אחרת להתנהל, מקום אחר להתחיל לנווט ממנו את ההתקדמות. הדברים הקבועים שכן יכולה לומר על שגרת העבודה שלי, זה שאני מתחילה בלקבוע לעצמי מעין “גבולות גזרה” – מנסה להגביל את האינסופיות של העולם הדיגיטלי בבחירת הכלים\הטקסטים\הרעיונות שרוצה להביא איתי.
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו ?
אני מושפעת מאוד ממוזיקה של אחרים בימים בהם עובדת על דברים חדשים. זה מאוד משתנה בנוגע למה שאני עושה באותו רגע, ואילו רגשות אני מרגישה שזה מוציא ממני.
במהלך הימים האלו שלפני הפסטיבל, מנסה להקשיב לעבודות ווקאליות שמרגשות אותי ומציפות בי אנרגיות חיות ובועטות – זה יכול להתבטא במוזיקת מטאל, ויכול להתבטא גם בדיוות מהמוזיקה הערבית כמו אום כולתום ופיירוז. לאחרונה גם מקשיבה ספיציפית לאמני הקול דיאמנדה גאלאס וגדליה טזרטס, שני אנשים שממש מותחים את גבולות האנושי בעיניי.
איזה אמן/ית אחרת היית ממליצה לראות ?
מתקשה לבחור, כל האמנים השנה בפסטיבל מדהימים. הוזמנו השנה אמנים משמעותיים בסצינה המקומית (כמה מהם גם בסצינה העולמית) , כל אחד מפרש בדרכו שלו את השנה המורכבת הזו ובפרט את נושא הפסטיבל – קיום במסגרת הזמן. רוצה ממש להמליץ על כולם, באתר הפסטיבל תמצאו את המידע על כל המופעים, אבל במסגרת הקטנה שיש לי – אמליץ על שתי יצירות של אמנים מקומיים, בוגרי מוסררה, שמופיעים כרגע בעיקר בירושלים, וממש ממליצה למי שעוד לא מכיר: שאול דהאן – בוגר המחלקה למוזיקה, נפש רגישה, קול מדהים, אל מול סינתיסייזר מודולרי. שאול מצליח לאזן בין כל אלו, וכששומעים אותו מבינים שלא צריך יותר מהאיזון הזה. לפני שראיתי אותו מופיע לא יכולתי להאמין שאפשר לשלב בין שירה יהודית לסינתזה כל כך טוב. שאול יופיע ביום חמישי 30.5 בשעה 22:00 באולם הפנתר.
–
נגה שליט גליק, בוגרת בית הספר, יחד עם נעמי ווייסלברג, סטודנטית במחלקה למוזיקה – יצרו מופע קולי-חזותי שקשה להישאר אליו אדישים. מדובר בשתי יוצרות מרגשות, שהחיבור ביניהן יוצר את הדואו nūn– שאני כל כך שמחה שיצא לי להכיר, והעביר אותי מסע של ממש כמאזינה. הן יופיעו לאורך כל הפסטיבל בחדר משלהן בבית הספר. ממש שווה לתפוס את המופע הזה.
אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
אני ממליצה לחקור קצת על עבודות קודמות של רות. ממליצה ספציפית על הקטע הזה מתוך אלבום שיצרה עם מארק אליהו. הקטע מנסה לתאר את הבראשית, את בריאתן של האותיות, ההברות, המקומות בגוף מהם יוצאים הצלילים. כל אלו הם הדברים שרות חוקרת בגוף שלה, ויחד ניסינו לחקור את הדברים האלו גם בהיבט דיגיטלי – מקצביות המילים, למתיחה של הברות ואותיות שקורות במרחב הגוף.
איך את מרגישה כשאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך ?
בעיקר שמחה עליהן – הן מסמלות עבורי תקופות, רגעים בחיים, רגשות שהרגשתי שחייבים לצאת החוצה, תקווה שליוותה אותי שהעשייה שלי תעשה קצת טוב גם לאנשים אחרים.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד ?
הלוואי ואצליח לפגוש את trevor wishart, חלוץ העולם הווקאלי-דיגיטלי. יש לו הבנה עמוקה כל כך באינטראקציה בין קול לאלקטרוניקה ולא מפסיקות לעלות בי שאלות אחרי כל דבר ששומעת\קוראת שלו.
מוסררה מיקס הוא אירוע בינלאומי רב־תחומי, המתקיים בשכונת התפר מוסררה בירושלים משנת 2000 ביוזמתו ובהפקתו של בית הספר מוסררה לאמנות וחברה על שם נגר. מוסררה מיקס משמש מוקד להתרחשויות אמנותיות וחברתיות, המגלמות את ההוויה התרבותית והפוליטית של ירושלים בפרט, ושל ישראל בכלל, תוך כדי התכתבות עם רעיון מרכזי אחד, המתחלף בכל שנה. השנה הוא יעסוק במושג הזמן וכולל הפקות מקור, עבודות סטודנטים ותערוכות שנוצרו במיוחד. האירועים יתקיימו בחללי בית הספר, שבטי ישראל 22, ירושלים ובסביבתו.
עוד פרטים באתר הפסטיבל, כשנשים היו ציפורים ובאנסמבל אלקטרו-אקוסטי
