עשרות אמנים מהארץ ומהעולם מציגים בימים אלא בבינאלה האוטונומית לאמנות בתחומו של התיכון הוותיק בתל אביב-יפו, הגימנסיה העברית הרצליה, ביניהם גילינו תערוכה של האמנית הנפלאה הילה לביב שעצרה לרגע את נשימתנו
תחת הכותרת ‘בית המלאכה 2023’, מציגה האמנית הילה לביב מֵיצב בשני מוקדים: חצר – מגזרות בד, חוטים ושֵמע; כיתה – הקרנת וידאו ואירוע גזירה בהשתתפות הקהל. עבודתה של לביב מתייחסת לקולקטיב של בְּנות ובני נוער יהודים, פליטים מגרמניה, שבמהלך מלחמת העולם השנייה חיו כקיבוץ בפָאלוּן שבשוודיה, ללא הוריהם. הם קראו לעצמם קיבוץ-בַּדרך, חלקו את נטל עבודות הבית, הקימו בית מלאכה לצעצועים ואובייקטים דקורטיביים מעץ, גידלו בעלי חיים וירקות וניהלו חיי תרבות שכללו קריאה, קונצרטים והרצאות. סיפורם התגלה ללביב דרך אלבום תמונות שהוכן במתנה לאווה ורבורג, אחות סבתהּ של לביב שהיתה אחראית על הקבוצה כחלק ממשימתה להציל ילדים בעזרת הקהילה היהודית בשוודיה.
תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?
הסטודיו שלי מלא בחפצי זיכרון שמתפקדים כמו רוחות רפאים והן למעשה מפתח, מראה, או הד מן העבר. כילדה לא הפרדתי בין מציאות לדמיון ואני משערת שנשארתי אמנית כזו. בעזרת דמיון מפותח ואמפתיה מוגזמת אני מתקשרת עם חפצים ורוחות הרפאים שמסתתרות בתוכם. הפעם הדימויים הם צעצועים שנוצרו בבית מלאכה, שהוקם בשבדיה בזמן מלחמת העולם השנייה על ידי קבוצה של בנות ובני נוער, פליטות.ים, גרמניות.ים, יהודיות.ים, בגילאי 15-17. הן הגיעו לשבדיה בלי הורים כחלק מהקינדרטרנספורט. הגיע לידי אלבום שנוצר במתנה לאווה ורבורג, שהיה לה תפקיד מרכזי בהצלת ילדים בשבדיה והיתה גם אחות של סבתא שלי. לשמחתי פגשתי את מרים פולין, אחת מאותן בנות נוער, שהפיחה חיים באלבום, ואז גם הופיעו הצעצועים הנהדרים. אני מאוהבת בדימויים שלי ולפני שהם הופכים לאמנות, אני בולעת אותם והם הופכים לחלק ממני. בתהליך כירורגי של חיתוך והדבקה הם הופכים למשהו חדש. קצת כמו מספרת סיפורים ששומעת סיפור ומוצאת דרך לספר אותו מחדש דרך הגוף שלה.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית?
מצד אחד הייתי הציירת הטובה של הכיתה, ואחר כך למדתי במגמת אמנות בתיכון אלון, אבל אני ממש זוכרת שלא רציתי כילדה להיות אמנית. במיוחד בתיכון, הייתי חנונית מופרעת והאמנות נראתה לי לא כיפית מספיק. הבנתי שאני רוצה וצריכה להיות אמנית רק כאישה בוגרת. בהתחלה זו היתה בחירה יומיומית כמעט אקזיסטנציאליסטית, כל בוקר, היום זה חלק ממני, חלק מהמכונה שהיא אני. מדובר במקצוע שהוא עסק של אישה אחת, אם אני מתעייפת המפעל נסגר. צריך המון תשוקה, משמעת עצמית וביטחון כדי להיות אמנית. זה גם לא במיוחד כלכלי, אבל זה המקצוע הכי מדהים בשבילי והאמנות הוא מקום שקורים בו קסמים והוא מציל אותי מעצמי ומהעולם.
מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת?
לחשוף יצירת אמנות מול קהל היא תמיד כמו לעמוד עירומה מולו, בחוזה של כנות מלאה. אמנות פלסטית היא היום ככל הנראה הכי מאתגרת לקהל, היא הלכה הכי רחוק עם שבירת המסורת. והאמת היא שרוב התגובות שאני מקבלת הן של מבוכה ולחץ, בקשה להסבר, ולפעמים אפילו כעס על כך שלא מבינים. אני צריכה למצוא את הדרך מול תגובות שליליות, לפעמים דווקא מול אלו שמאוד אוהבות.ים אותי ולא מבינות.ים איך יכול להיות שהם לא מבינות.ים מה עשיתי. אמנות מבלבלת בהקשר הזה, מצד אחד היא מזמינה את הקהל הרחב לבוא להיפגש, והיא גם באמת יכולה להעיף או לנחם כל אחת שרוצה. מצד שני, היא שייכת לספרה הגבוהה, היא ההיפך מבידור והיא דורשת מאמץ שקשור בריכוז וקשב רב, זה מבלבל.
מה העבודה הראשונה שלך שאת זוכרת הכי טוב?
תערוכת יחיד ראשונה בסדנאות האמנית בתל אביב, ב- 2005, לפני 18 שנים. הצגתי מיצב של מגזרות נייר דקות תלויות-מרחפות בחלל, רישומי סלוטייפ על הקירות, מאוד מאוד מופשט ומאוד מהודק. הייתי בהריון פעם ראשונה. אני זוכרת מצד אחד המון תמיכה, התפעלות ואהדה, זוכרת ביקורת יפה של רותי דירקטור בעיתון העיר ומצד שני מבוכה מצד חלק מהקהל, ואזהרות על כך שהילד יהיה סופה של הקריירה, עם תחושת אי ודאות לגבי העתיד.
מהי שיגרת העבודה שלך?
רוכבת באופניים לסטודיו. פותחת את הדלת של הסטודיו, נושמת, חושבת, כותבת, מדפדפת, מעתיקה, מקשקשת, גוזרת, חותכת, גוזרת עוד, מדביקה, מחוררת, מערימה, מחברת מחדש ונושמת שוב. בנוסף כעסק של אישה אחת אני גם מזכירה, יחצ”נית, מפיקה ומנהלת סטודיו.
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?
שומעת פלייליסטים שהטינאייג׳ר שלי, דוד בן ה17, מכין לי, זה התחיל מפלייליסט שהוא הכין לבקשתי למסיבת גזירה בסדנא שעשיתי בשנה שעברה לסטודנטיות.ים בתואר השני בבצלאל כחלק משנת רזידנסי מופלאה שם. עכשיו כבר יש לי שלושה פלייליסטים שנקראים נייר ומספריים 1, 2 ו- 3. אני שומעת גם תכניות רדיו יומיות קבועות, בבוקר את גורי וחוגי ב 102, אח”כ את קרן נויבך ברשת ב׳, ואז את תכנית הספרות ״מה שכרוך״ של יובל אביב ומיה סלע בכאן תרבות.
איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?
דנה יואלי, חברתי האהובה, מציגה עכשיו תערוכה יפיפייה בבית בנימיני, שם היא מציבה עבודות שלה עם עבודות של סבתה, אגי יואלי.
אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולח אותם קודם לראות/לקרוא?
הייתי נותנת להם לקרוא טקסט מושלם שיערה שחורי כתבה כחלק משיתוף פעולה שלנו בתערוכת היחידה שלי במשכן לאמנות בעין חרוד ״לשכוח דברים יפים״. מדובר במכתב הכי יפה שמישהי כתבה לי. הנה ההתחלה: ״מעולם לא הייתי כאן. (בבקשה, חכי. נראה שאת ממהרת לעזוב. הנה, אני כבר מנסחת מחדש.) מעודי לא הייתי. (כן, אולי אני משקרת. ייתכן שאני משקרת בשפה שאינה שפתי.) כל דבר כאן נמסר (לך) כמו מכתב (ואז לי) ועל גבו מצוירים חיצים מהירים, סימני חריטה. אני יכולה לומר, “באמת, איזו מהומה” ולהחזיר כל דבר למקומו. לומר, “עכשיו נתנהג יפה”. זהו יום גשום ואנחנו משחקים בבית הגדול, בבית הקיט הלבן, באכסדרה, שוב עולים ויורדים במדרגות.״ טקסט מלא בקישור זה אגב ליערה יש את היכולת המדהימה להתאים לאנשים ספרים, בכל שיחה איתה כל מה שאני אומר יוביל להמלצה גאונית על ספר.
מהי התערוכה/פרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?
תערוכת יחדה במשכן לאמנות בעין חרוד ״לשכוח דברים יפים״, שהפכה לתערוכת פרידה מהסבתא האהובה שלי נוני.
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב תערוכה?
עם כל אוצר ואוצרת יש דיאלוג שונה, לאמניות שעושות מיצבים יש דיאלוג יותר עקרוני עם אוצרות.ים. אני מאוד מעריכה אמון מלא, צריך הרבה אומץ וביטחון ללוות תהליך בלי לדעת מה תהיה התוצאה שלו. אני מקווה תמיד לתחושת שותפות עם כל אוצר.ת.
איך את מרגישה במהלך חשיפה של עבודות לאוצרים/אספנים?
חשיפה של תהליך היא קשה, כי המילים הלא נכונות יכולות לחסל אותו, אבל אם כבר אני חושפת, אני לא מסתירה כלום.
איך את מרגישה כשאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?
מתרשמת מעצמי וגאה בעצמי על כל מה שעשיתי.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?
ברור שאבחר מן המתות. מכיוון שלא כל אמנית טובה היא גם מורה טובה, מקווה שאני לא אתחרט, אולי לוטה ריינגר או האנה הוך, נשים שיש להן תמיד מספריים ביד או בכיס.
במרכז הביאנלה, התערוכה ‘התנסויות בלמידה’, אשר נוצרה מעבודה משותפת של ד”ר רועי ברנד, סנדרה וייל ורולא ח’ורי ובהשתתפותם של 33 אמנים בינלאומיים ומקומיים, המבטאים מגוון של קולות. האירוע משמש פלטפורמה ומרחב ציבורי פתוח לשיח רחב ולחשיבה משותפת על אמנות, התנסות ולמידה: ללמוד מחדש וללמוד אחרת. הביאנלה האוטונומית לאמנות היא יוזמה לא-מסחרית של אמנים, אנשי חינוך ואוצרים – ללא מימון ומעורבות ממשלתיים – השואפת לשמש מוקד שיחבר בין אמנות עכשווית, חינוך וקהילה. הביאנלה מציגה מודל לפיו אירוע אמנות המיועד לקהל הרחב מתקיים בתוך בית-ספר, תוך שיתוף הקהילה המיידית שלו – התלמידים וסגל המורים – בשלבי החשיבה, ההכנה וההפקה, מתוך חשיבה מחודשת על קשרי אמנות ופדגוגייה. ציבי גבע: “ביאנלה שמתרחשת בתוך בית ספר תיכון, הותיק ביותר בתל אביב, מבצר של ליברליזם זכויות אדם ודמוקרטיה – מושגים שרק לפני מספר חודשים התווספו לשמו ההיסטורי, כהצהרה ערכית חברתית. ביאנלה שיש לה נושא, שהיא מחוץ לשוק האמנות והעיסוק באובייקטים עוברים לסוחר, שהיא ממוקדת באידאה, ברעיון חברתי, בתוך זירת החיים הזאת, איפה שהדברים באמת קורים, איפה שילד לא רק ״רוכש ידע״ אלא גם מפתח זהות, חיברות, יחס לעולם. אז זה יקרה בתוך שטחי בית הספר: בכיתות, במסדרונות, בסדנאות, על הגגות והדשאים ואולמי הספורט והתיאטרון, בלב תל אביב. ויבואו אמנים בכירים, יהודים וערבים ואורחים מחו״ל, והם יקימו עבודות ומיצגים והתנסויות אינטראקטיביות. לא באיזה חור מבודד או ביריד אמנות מנותק, אלא בלב ליבו של העניין, בתוך חדרי הלימוד, כהתערבות רעננה ששואלת שאלות על למידה, על יחסים, על החוויה וההתנסות שעובר בעצם כל ילד, מצפון תל אביב או מדרומה, ילד יהודי או ערבי שמגיע מיפו. מה קורה לו בעצם בתוך ההוויה הזאת הגדולה, המקום שבו אמורה להתרחש למידה, שבו מתקיים מרקם עדין ושביר של יחסים ואופני דיאלוג, ואיך ה״ידע״ מופנם, או נשכח או מתנחל בלבבות.”
יו”ר הביאנלה: ד”ר זאב דגני | יו”ר ועדה מייעצת לביאנלה: ציבי גבע | אוצר ראשי: ד”ר רועי ברנד | אוצרות-שותפות: סנדרה וייל ורולא ח’ורי. הפרויקט הופק בידי עמותת מרסל לקידום אמנות ותרבות, בניהולה של עדי אנגלמן בשיתוף פעולה עם מורים ותלמידים מהגימנסיה לצידו של ראש מגמת האמנות בבית הספר, עתר גבע | הכניסה לכל האירועים והסדנאות חופשית בהרשמה מראש באתר הביאנלה. עוד בפרטים בעמוד הפייסבוק
