על קו התפר בין אמנות לטכנולוגיה, תצלומים, תוצרים חזותיים שונים, מיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, פרפורמנס ומיצבי סאונד נמצאת האמנית המוכשרת – נגה שליט גליק
האמנית נגה שליט גליק תציג במסגרת תערוכת הגמר השנתית של ביה“ס מוסררה לאמנות ולחברה וזאת לצד בוגרי ובוגרות ביה“ס הטריים. שאלנו אותה כמה שאלות וקיבלנו מלא המלצות.
תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים?
הדימויים שבחרתי הם מתוך תערוכת הגמר במוסררה, ‘אם לתוך תהום נכנסת נשימה‘. חלקם מתוך וידאו פרפורמנס וחלקם תיעוד הקרנות מתוך הצבה בחלל. הם מגיעים מתוך התבוננות על דברים שנמצאים לידי וחיפוש של רגש. של תנועה. אני מחפשת איזה שהוא סוד בדבר קיים ובדרך כלל מביאה אליו גם את הגוף שלי.
כשאני רוצה להבין מה הדבר הבא אני מסתכלת ב‘ארכיונים‘ שלי, מחברות ישנות, הגלריה בטלפון, זה מגיע פתאום. זה כמעט תהליך של הזכרות. אני מוצאת תמונה שצילמתי לפני שנה שיש בה איזה גרעין, והיא מקבלת חיים לתוך עבודה חדשה. לפעמים הם גם פשוט נמצאים מולי ברחוב. מסתבר שזה כבר נמצא, וזה מפתיע.
ככל שאני ממשיכה ליצור ולהנכיח את העבודות שלי בעולם, אני מבינה שאני צריכה להתבונן יותר במה שקיים סביבי ובתוכי.
הדימויים שלי הרבה פעמים מגיעים מתוך טקסט, לפעמים מתוך סאונד. אני שומעת שיר על אישה ששרה ומחזיקה קערה בגשם, חולמת שבלעתי דבורה והיא מתעופפת לי בחזה, אני עוברת דירה וצריכה לשבור עם פטיש מראה שדבוקה לקיר, אז יוצא שהפטיש דופק על עצמו. הרגעים האלה נשארים איתי והופכים ללב של העבודות.
אני שואלת מה התנועה יכולה להגיד לי על החומר ומחפשת אותה, את הנסתר, השברירי. זה שקיים שם אבל אני לא רואה אותו דרך העיניים. מספיקה פעולה עדינה כדי שהוא יתגלה לי בצורתו החדשה ודרכה אני מגלה משהו עליו, על עצמי.
למשל, בדימוי עם הכד הרגל שלי רצתה להיכנס פנימה. היא לא יכולה אבל אני מנסה, ודרך הפעולה נוצר הדימוי.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית?
גדלתי במרכז תל אביב ולמדתי בבית ספר לאמנויות שבו ברור מאוד מה ה‘מסלול‘ שאני צריכה לעשות כדי להיות אמנית. היו שנים שברחתי מזה. רציתי לחוות עולמות אחרים ולצאת מהבועה הזאת של העיר. אז ברחתי עד שזה חזר אליי כמו בומרנג. האמת שהיום אני מנסה לא להתעסק בשאלה הזאת יותר מדי. פעם היה הרבה ספק והיום אני לא רוצה.
לפני שעברתי לירושלים ללמוד, גרתי שנתיים במצפה רמון. חזרתי מטיול גדול והייתי חייבת לצאת מהעיר. בין היתר עבדתי שם כמדריכת שיקום לאנשים עם התמודדויות נפשיות. כל ההתנהלות של המקום הייתה הזויה, לצערי כיאה לעבודות ציבור בפריפריה, אבל בגלל זה יכולתי לפגוש את האנשים בדרך שלי. היו לי כמה אנשים שליוויתי ותמכתי בהם ביום יום. התחברתי שם מאוד עם אישה בת חמישים ונהיינו חברות טובות. הצלחנו להיכנס לעולם אחת של השניה ולשתף בהתמודדויות. היא הייתה כנה באופן בלתי מתפשר ועברה הרבה בחייה. החלטתי באיזה שהוא רגע להקליט את השיחות שלנו. היינו אוכלות פלאפל בכל מפגש ומדברות על רומו של עולם. היה שם קסם. היה מצחיק. הרגשתי שזה רגעים לנצור. בסופו של דבר נוצר סרט דוקו קצר שבו שומעים את הקולות שלנו, מדברות על החיים ואוכלות צ‘יפס. בווידאו צילמתי בשוט אחד ארוך את הפלאפל במרכז המסחרי של מצפה רמון. אני אוהבת את העבודה הזאת כי היא תפסה רגע בחיים שלי שהיה בו הרבה אמת ופשטות.
איך עובד תהליך הדיאלוג שלך עם אוצרים סביב?
רק עכשיו אני מסיימת ללמוד אז אני עדיין לא בטוחה. מצפה מאוד לתקשורת ולשיח המפרה.
איך את מרגישה שאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?
יש את הביקורתיות שמופיעה לפעמים, ולפעמים החוטים מתחברים ואני ממש רואה איך אני לא יכולה לברוח מעצמי. תמיד יש גם את הדברים שחוזרים. לא מזמן מצאתי סיפורים וקומיקס שציירתי בילדות שלי. יש שם מלא חופש. מחפשת אותו גם היום.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?
הייתי רוצה ללמוד אצל ארתור ליפסט. הוא אמן קנדי שיצר סרטים קצרים נסיוניים. מעין יומנים קולאז‘יים. הוא היה אוסף פיסות סאונד וווידאו של רגעים ומחבר אותם לכדי מונטאז‘ים. הייתי רוצה לשמוע מקרוב על תהליך האיסוף שלו ואז על החיבורים. העבודות שלו נורא יפות, משקפות הלך רוח של אנושיות ושל הנפש דרך המבט.
הפתיחה, הערב, חמישי, 13/07, בקמפוס המקצועי בבית קנדה – רחוב שבטי ישראל 22, קומה 4, ירושלים. מהשעה 19:00