ממש ממש כדאי לכם להכיר את נויה פוקס, מוזיקאית מוכשרת ואמנית ייחודית, בוגרת מוסררה, שתופיע מחר במסגרת תערוכת הסיום של בית הספר לאמנות

על האלבום: “׳סוף כל׳ הוא מעבדת שיבוט עצמי שבה נבראת תזמורת; קולות וכלים משונים נולדים לרגע ומתכנסים לכדי אוניסון עקמומי, המתנקז אל פעמה כבדה. העברית מתפרקת, משוטטת בין היום־יומי לפיוטי, מחפשת תוכן להתמלא בו. קטעי מכתבים ממוענים מוחזרים לשולח, מבקשים לנסח את ה׳אני-מוּל׳, את המפגש האישי עם העולם, כאשר מבעד לשכבות דיגיטליות פועם לב של בלוּז.”

תספרי קצת על הדימויים שבחרת, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים?

אני מחלקת את זה לחומרים מוזיקלים ותוכניים. הטקסט והתוכן מגיעים בדרך כלל מהתבוננות פנימה. את העבודה על הפרויקט הזה, למשל, התחלתי בכתיבת מכתבים לאנשים שונים בחיים שלי. חלקית כתרופה נגד מחסומי יצירה, אבל גם כי רציתי להצליח לכתוב משהו שיוצא מגבולות הגוף והחדר שלי. לא יודעת אם זה התאפשר או בכלל אפשרי, אבל אין ספק שדברים יצאו קצת שונים מעשרות אולי מאות הסקיצות שגרות אצלי במחשב ובראש כבר כמה שנים. אחר כך לקחתי רעיונות משם ועיבדתי אותם כך שיתאימו לצורה של שיר ויהיו פחות אוטו-ביוגרפים. לפעמים עולה איזה ביטוי שמעניין אותי ואני עושה עליו מחקר קטן שתמיד מביא עוד רעיונות וניסוחים. בתהליך של ההלחנה אני אוהבת לפרק את המילים להברות ולהתייחס לסאונד שלהן. אני אוהבת משפטים על התפר שבין פונטיקה למשמעות.

את רוב השירים בפרויקט הפקתי עם הגבלה של חומרים ממקור אחד, למשל רק הקול שלי או רק טרומבון, שמייצרים את כל שכבות הסאונד. ניסיתי להקליט סאונדים כמה שיותר מגוונים ואז הפכתי אותם להיות כלי נגינה דיגיטליים חדשים, עד שהחומר המקורי כבר כמעט ולא מזוהה. אני מוסיפה לפעמים סימפולים מהקלטות שטח שאספתי ומשירים אחרים. אחר כך מגיע תהליך של הקשבה, דיוק, מחיקה וצמצום.

האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית?

עברתי תהליך של מעבר ממבצעת ליוצרת, שהגיע אחרי כמה שנים של הפסקה מהעיסוק במוזיקה. אני חושבת שבשנים הללו הדמיון והשמיעה שלי מאוד התחדדו והבנתי הרבה על הטעם שלי ועל מה אני רוצה לעשות. בתחילת השנה החלטנו אני וחברה טובה שהיא גם יוצרת, שלרגע לא נשאל את השאלה הגדולה ׳למה׳, ונתמקד בעשייה, והזכרנו אחת לשניה ברגעים שזה עלה. זה לא תמיד קל אבל זה מאוד עזר בתהליך הזה. כמובן שזה מעגל שחוזר כל הזמן ואני רואה גם הרבה אנשים מסביבי חווים אותו. קשה להיות לא מושפעת מדעות, של עצמך או אחרות, או בכלל ליצור במציאות שהשנה האחרונה הביאה איתה. אני משתדלת להוקיר תודה על כך שבכלל יש לי את האופציה ללמוד ולעסוק במה שאני אוהבת.

מה התגובה ליצירות שלך שאת הכי זוכרת? 

אמנם לא יצירה שלי, אבל זכור לי קונצרט תלמידים בפסנתר שהייתה בו אזעקה באמצע ובדיוק אחריה הגיע תורי לנגן. זאת היתה יצירה של דביוסי ורגע לפני שהתחלתי המורה שלי אמרה לי להרגיע את כולם. אני זוכרת שניגנתי עם המון כוונה, והרגשתי את האנרגיה בחדר משתנה. כילדה הפעימה אותי היכולת של מוזיקה להשפיע על תחושות ואנשים.

אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולחת אותם קודם לראות/לקרוא?

יש חוסר שליטה מובנה במפגש של אנשים אחרים עם היצירה שלך, ואני עוד לומדת לשחרר שם. כל אחד מגיע עם הקשרים וטעמים אחרים וזה חלק מהיופי. אני בכל אופן מדמיינת אנשים שומעים את המוזיקה שלי באוזניות בנסיעה באוטובוס. זה מצב די נדיר שבו אין שום דבר אחר לעשות, נמצאים בתנועה ויש מה לראות ולשמוע, וככה אני גיליתי אינספור אלבומים אהובים. אם להמליץ על שניים שהשפיעו עלי במיוחד בתהליך הנוכחי – ׳שיר טיול׳ של אביתר בנאי ו- ‘fetch the bolt cutters’ של פיונה אפל.

מה העבודה שלך שאת זוכרת הכי טוב?

בתחילת השנה העליתי יחד עם נועה ברטור עבודת סאונד-מחול בפסטיבל ׳שירות חדרים׳. בעבודה המשותפת שלנו חקרנו את הגבולות של עצמנו ושל המדיומים שאנחנו יוצרות בהם וכך יצא שהופעתי בצורה שהיא הרבה יותר פרפורמטיבית ממה שהייתי רגילה עד אז, וזה זכור לי כפריצת מחסום משמעותית. זה פסטיבל שמתקיים בתוך חדרי מלון עם מעט מאוד מקום לקהל ולכן ביצענו את העבודה ברצף המון פעמים בערב. למדתי מזה הרבה על ביצוע והופעה, יחסים ותהליכים, ואיך שהם אף פעם לא נשארים אותו הדבר.

מהי שיגרת העבודה שלך?

כשהמרחב של היצירה הוא בבית היא מעורבבת תמיד עם חיי היומיום. זה יכול להיות לקום מוקדם, לעשות יוגה, לשטוף כלים ואז להתחיל, ויכול להיות גם לשבת כל הלילה בפרץ יצירתי, או הכל מעורבב. בכל מקרה אני בדרך כלל מתחילה בלהקשיב למה שכבר קיים ולנסח לי במילים את הדברים שצריך לעשות. אני משתדלת להתייחס לזה כמעין מיומנות או מלאכה שאני מפתחת, משהו שהוא חלק מהחיים, שפשוט עושים בלי לחכות להשראה גדולה שתגיע.

האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה ואם כן אז איזו?

כשאני עמוק בתהליך היצירה אני כמעט ולא שומעת שום מוזיקה אחרת. אני נכנסת לאיזשהו מצב אובססיבי של לשמוע את החומרים שלי בכל מיני מקומות ולבדוק איך הם משתנים. במרפסת, באוטו, לבד, ביחד.

איזה אמן/ית אחרת היית ממליץ לראות?

בפסטיבל ׳מוסררה מיקס׳ האחרון זכיתי להיות בהופעה של יוני סילבר בבס-קלרינט סולו. אחרי תקופה של התעסקות במחשב ובאופציות האינסופיות שלו היה מפעים לראות נגן אחד מפיק כאלה עומקים ורבדים של סאונד מכלי אקוסטי.

מהי התערוכה/פרויקט שעשית שאת הכי גאה בהם?

בשנה שעברה העלתי יחד עם יובל יצחקי ואור אלוני עבודת סאונד בפסטיבל ירושלים לאמנויות בשם ׳בבואה׳. העבודה הזאת היתה מיוחדת בשבילי כי יצרתי אותה יחד עם חברים טובים, וגם מכיוון שהיא עסקה ביצירה של מרחב וחוויה קבוצתיים, כשהקהל בעצם יוצר את עולם הסאונד שהוא שוהה בו. היה בה משהו מעבר לרק לבוא לשמוע הופעה, וגם מעבר לרק להופיע, משהו מאוד קהילתי ומשותף שפתח לי את הראש לגבי האופנים שדרכם אפשר להנגיש עבודות סאונד לקהל.

איך את מרגישה שאתת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?

אני משתדלת להתענג על הקרינג׳ שמגיע איתם. הרבה יותר קל לראות סרטון חמוד שלי בת שבע מנגנת בפסנתר מלשמוע שירים מלפני שנתיים. אבל גם מדהים כל פעם מחדש להגיע לשלב שבו אני חושבת שאני יודעת משהו ואז לגלות שוב כמה עוד יש להעמיק וללמוד.

אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?

אני רוצה לומר שאצל צ׳ארלס מינגוס, למרות שכנראה היה לא פשוט לנסות ללמוד אצלו. אבל הייתי שמחה לנגן אצלו טרומבון, ובאופן כללי מרגישה שהרבה מהעולם האלקטרוני שלי מנסה לחקות משהו ממנו.

23 בוגרים ובוגרות מהמחלקות לצילום, תקשורת חזותית, מוזיקה חדשה ואמנות מדיה־חדשה במוסררה מציגים עבודות־גמר ופרויקטים שהבשילו מתוך שלוש שנות לימוד. העבודות בתערוכה נוגעות בנושאים שונים ומגוונים: כאלה העוסקות בשאלות על הגירה, שייכות ותחושת הפליטות; מחקר על הגבול הדק שבין אנושיות וטכנולוגיה על ידי שימוש ב-AI; שאלות הקשורות בזהות מגדרית, דתית, משפחתית ומקומית; וכן כאלו המושפעות באופן ישיר מחווית הקיום העכשווית. בתום שלוש שנות לימודים, מציג כל סטודנט/ית פרויקט מותאם חלל, עליו עבד/ה בליווי מנחה אישי, באמצעות הדמיות והצבות ביניים. לקראת מועד התערוכה, הופך בית ספר מוסררה על כל חלליו למתחם תצוגה עשיר. התערוכה הרב־תחומית מפגישה בין המחלקות השונות ומראה עבודות הנמצאות על קו התפר בין אמנות לטכנולוגיה, תצלומים, תוצרים חזותיים שונים, מיצבי צילום ווידאו מותאמי חלל, עבודות סאונד והופעות מוזיקה.

התערוכה מוצגת עד ל 25.7 בימים א-ה׳ בין השעות 10:00 עד 19:00 – מוסררה · בית קנדה · רח׳ שבטי ישראל 22 · ירושלים