יעל בן עזר, רקדנית להקת בת שבע, מתרגמת לנו את הפער שבין שפה לתנועה, מאפשרת לנו להביט על הדרך – מבראשית ועד ליצירת המחול החדשה, בהשתתפותה, ‘מומו’

יעל בן עזר רוקדת בבת שבע מאז שנת 2013. היא גדלה בתל אביב והתחנכתה בביה“ס לאמנויות, קמפוס אריסון ולאחר מכן בתיכון אלון ברמת השרון. בשני בתי הספר למדה בן עזר במגמת מחול. בילדותה הייתה מתעמלת קרקע, ובגיל 12 החליטה להשקיע  עצמה במחול. בן עזר רקדה במסגרת בית הספר ולקחה שיעורי אחר הצהריים בבלט קלאסי בתלמה ילין, כמו כן השתתפה בפרויקט לתלמידים מצטיינים בלהקת בת־שבע ובלהקת המחול הקיבוצית.

מה הוא אותו רגע בחייך שגרם לך להבין שאת הופכת להיות רקדנית?

האמת שלא היה רגע כזה. בכל שנה בחרתי מחדש להמשיך לרקוד. כשעזבתי את התעמלות הקרקע, ידעתי שאני רוצה לרקוד, אבל בכלל לא היה לי ברור שאני רוצה להיות רקדנית. בסוף התיכון הרגשתי שעוד יש לי המון מה ללמוד, ותכננתי להירשם למסלול להכשרת רקדנים ולבלות שנתיים בלמידה אינטנסיבית של מחול בצורות שונות. חברה שכנעה אותי שצריך להתאמן גם בלגשת לאודישנים, ויחד הלכנו לאודישן ללהקת בת־שבע. התחלתי לעבור שלבים, אבל עדיין לא הרגשתי שאני ממש רוצה את זה. בשלב האחרון באודישן, אוהד (נהרין) הגיע לעבוד עם הקבוצה שנותרה. אני זוכרת אותו באחד הרגעים, מדמה את התנועה שעבדנו עליה לפיצוץ של בניין, ומתאר כיצד מירב האנרגיה של הפיצוץ קורית בתחילת הפיצוץ – ולאחר מכן יש רק הדף, חול ואבק. הדימוי הזה, והעבודה איתו עוררה בי פליאה, התרגשות והשראה. כשחזרתי הביתה באותו יום אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי בעיניים נוצצות – ”אמא, אני רוצה להיות בבת־שבע“.

האם היתה הופעה ששינתה את חייך או השפיעה עלייך כרקדנית או כצופה?

אינספור הופעות שינו את חיי. אני מאמינה שכל הופעה יכולה לשנות את חייך, ושזה תלוי גם ברגע בחיים שבו את מגיעה לראות את ההופעה, במצב רוח שלך באותו יום, בכמה הלב שלך פתוח. ההופעה האחרונה שהשפיעה עלי והולכת בליבי בתקופה האחרונה, היתה הופעת קולאז‘ מתוך יצירותיו של Raimund Hoghe, שראיתי בפסטיבל המחול של Montpellier שבצרפת. זו היתה הופעה פשוטה ואנושית. המופיעים היו קבוצת אנשים שעבדו עם ריימונד – רקדנים מקצועיים צעירים מאוד ומבוגרים מאוד, זמרת אופרה ומעצב התפאורה של ריימונד שלבסוף גם הופיע ביצירותיו. כרקדנית אני עסוקה הרבה בשכלול כלי העבודה שלי – הגוף. שעות רבות מושקעות בהפיכתו לוירטואוזי, גמיש, חזק, כדי שיוכל להציג מגוון רחב יותר של תנועה. והפעם, דווקא ההתבוננות בתנועת האנשים שאינם רקדנים, שתנועתם ”משוכללת“ פחות משלי, נגעה בי. היה בה משהו נוגה וטבעי, וההגיון שלה נבע ישירות מבפנים, ללא מסיכות.

איך היה עבורך תהליך היצירה על מומו?

מאתגר, מלמד ומעניין. בכל תהליך יצירה עם אוהד אנחנו משתתפים כרקדנים יוצרים, אבל בתהליך הזה אוהד החליט להכניס אותנו כיוצרים שותפים בעבודה. לאט לאט הבנתי שיש לנו הרבה חופש והרבה אחריות על העבודה. הדבר אפשר לי לצלול לעומק חווית הריקוד והיצירה שלי. כשנתבקשתי שוב ושוב ליצור חומר תנועתי, הייתי חייבת לשאול את עצמי – מה מניע אותי לרקוד? מה מרגיש לי נעים בגוף? הבנתי למשל שלעתים אני יוצרת מתוך רצון ”להציג“ צורה או סיפור מסוים לקהל, ולעתים התנועה נובעת מתוך חוויה שקרובה אלי – אני חיה אותה כמו חיה בספארי – בלי צורך להתייחס למימד ההופעתי. בילינו זמן רב בתוך המחקר שלנו, וכמו מומחים בקליגרפיה, הרגשתי כיצד אני משרטטת לעצמי את המסע שלי בתוך העבודה, כאשר הוא שוב ושוב נובע ממני ומהשהייה שלי במרחב שנוצר בעבודה. מתוך כך, חווית היצירה וההופעה הפכה לאישית, עמוקה ומרגשת. למדתי הרבה על עצמי כרקדנית וכאמנית, יותר מבכל תהליך יצירה אחר שהשתתפתי בו עם אוהד.

מה העצה הכי טובה שקיבלת?

לעשות את מה שאני עושה לא בשביל עצמי – אלא בשביל אנשים אחרים. אפשר ליישם את זה בכל דבר בחיים, וזה תמיד נותן לי את התחושה המרגיעה שאני לא מרכז העולם.

בריקוד אין מילים. איך הגוף שלך כותב אותם?

הייתי אומרת שהגוף אינו כותב מילים, אלא מדבר בשפה גולמית יותר, חופשיה יותר מהשפה המילולית. הגוף יכול להעביר בקלות ובעומק תחושת של התכווצות, כאב, שחרור, מתיחה, כבדות וקלות, טלטול, חולשה, כוח, עדינות, חושניות. הצופה בגוף הזז חווה את החוויות האלה באופן מידי ומתוך הזדהות, והוא מוזמן להתנתק לרגע מהצורך לתאר אותן במילים.

״מומו״ בבכורה עולמית | מאת: אוהד נהרין בשיתוף רקדני להקת בת־שבע ואריאל כהן | משך המופע: כ-70 דקות ללא הפסקה | מחיר כרטיס באולם 175 ₪ מחיר כרטיס ביציע 120 ₪. למידע על תאריכים והזמנת כרטיסים