ז’קלין אונסיס קנדי, ג’קי קיי, לגברת הראשונה לשעבר והאלמנה של הנשיא הפופולרי ביותר של ארצות הברית יש קול קטן. משונה אולי ביחס למה שהיא היום. אישה שמדברת על כך שאחרי שהתאלמנה בפעם השנייה, היא לא מעוניינת לעמוד מאחורי גבר. היום היא עובדת בהוצאת ספרים ומרגישה בנוח לגרום לאנשים לפעול, או לחלק פקודות. השבריריות שלה משמשת עכשיו כמעט ככלי נשק. חוש הטעם שלה לעומת זאת, לא השתנה. הכל מדויק. מהכורסאות שאנחנו יושבים עליהן ועד לספל שממנו היא שותה בין השאלות. אותו ספל, שנראה שלא מתרוקן מכל הלגימות הזעירות.
את מרגישה בנוח לדבר על ג’ון ?
זה כן מוזר. עבר המון זמן. הכי קל לי להזכר בההתחלה, בתקופה שהוא רק רץ לנשיאות.
את זוכרת את הרגע שהוא נבחר?
כן. אני זוכרת איך אנשים פחדו בהתחלה מזה שהוא קתולי, כל הצוות היה ממש מתוח לקראת התאריך של הבחירות. זה היה שונה מהפעם הראשונה שבה הוא נבחר לתפקיד פוליטי. בפעם
ההיא בדיוק חזרנו מסרט. הוא היה נוראי, משהו על רצח. זה היה הדבר היחיד שהוקרן בערב ושנינו היינו קצת מדוכאים. ניסינו לא להיות ליד רדיו או טלויזיה. כשחזרנו אני הייתי ליד המקרר והוצאתי קרח, ואז הטלפון צילצל. שמעתי אותו צוהל מהחדר השני. ביום שהוא נבחר זה היה שונה. הוא היה מתוח נורא והציק לכולם, הוא כל הזמן חזר ואמר שזה היום הכי ארוך אי פעם ובקושי הצליח להירדם. בסוף הוא קרס על הספה ואני הערתי אותו בבוקר. קיבלנו את התשובה הסופית רק בצהריים. וזהו, ידענו שמעכשיו הכל ישתנה. אז התחילו לרדוף אחרינו עיתונאים ורצו לצלם אותנו, וכולם שאלו אותי איזה סוג של גברת ראשונה אני אהיה. משם הכל התחיל לזוז בהילוך מהיר. כל התקופה שלנו יחד בבית הלבן היתה כמו חלום.
בטח היו גם רגעים שליליים או מפחידים
היו אבל הם לא קשורים דווקא לפוליטיקה, אולי כן. אצל כולם יש חיבור בין האישי והפוליטי אבל אין אולי תפקיד אחר שיותר מדגיש את הקירבה. נגיד כשהתחיל משבר הטילים בקובה. הקומוניסטים הצליחו להביא טילים לחצר של ארצות הברית וזה היה רגע שבו כולם היו בטוחים שהמלחמה הקרה כבר לא תישאר קרה. אני הייתי בבית שלנו בורג’יניה והוא התקשר. ישר ידעתי שמשהו לא בסדר. הוא רק ביקש ממני להגיע חזרה לבית הלבן. אחר כך כמובן הוא ניסה לגרש אותי, כשהכל התחמם הוא הרגיש שזה לא בטוח עבורי ורצה שאסתלק, אבל נשארתי. יכולתי לשמוע מבעד לדלת את כל הישיבות שבהם ניסו להכריע מה לעשות ואיך יוצאים מהסכנה. הוא אמר שאם יקרה משהו אסור שנהיה שם, ואני רק אמרתי לו, ‘אם תמות כולנו נמות איתך’.
זה נשמע מקברי
והתכוונתי לכל מילה. לא יכולתי לדמיין חיים בלעדיו. מבחינתי זה מה שחייתי בשבילו.
אבל היו בעיות, נגיד מדברים על איך שיניתם את הבית הלבן ואיך הוא כונה לאחר המעבר שלכם ‘קמלוט’ כמו הטירה של המלך ארתור. הרי לא הכל היה הדימוי הרומנטי של המלכה שתומכת ללא סייג במלך שלה
גם בקמלוט היו כל מיני משולשים רומנטיים לא? שום דבר לא מושלם, ואני לא חושבת שיש גבר שלא בוגד באשתו. אין לי עניין לדבר על מה קרה או לא קרה עם מרילין מונרו. אני כן תמכתי בו, ואני לא חושבת שהיה מאז נשיא טוב כמוהו. אבל הגישה שלי השתנתה במהלך השנים. נגיד אחרי שהבעל השני שלי נפטר, רק אז הבנתי שאני לא חייבת לחיות בשביל בעלי. באותה תקופה גם התחלתי להיכנס לכל העניין של ההוצאה לאור. הפכתי לאישה אחרת. לקחו לי המון שנים לצבור ביטחון עצמי. אבל הוא היה האהבה הגדולה שלי. לפני שפגשתי את ג’ון עבדתי בעיתון במין מדור מצחיק כזה שאני צריכה לשאול אנשים שאלות ולצלם אותם. אבל מי שמכיר אותי לאורך השנים יודע כמה השתניתי. אולי הדעה הרווחת עלי יכולה להיות שאני מסכנה כי בעלי בגד בי, אבל זאת היתה התקופה הכי מאושרת בחיים שלי. ג’ון גם עזר לי לצבור חלק גדול מהביטחון שיש לי היום. נגיד בהתחלה כולם די שנאו אותי. לא הייתי עקרת בית עם יותר מידי איפור שאופה כל היום עוגות ולחמים. היינו הזוג הראשון שהיו לו תינוקות בבית הלבן, כולם הסתכלו עלינו כאילו שאנחנו ילדים, ואני בכלל, לא אהבו את זה שאני מדברת גם צרפתית. אבל זה בעיקר זה שהיינו צעירים ורצינו לעשות דברים בדרך שלנו. כולם שנאו אותי, ג’ון היה חסין. הוא התהלך כאילו אין לו שום דאגה ובאמת לא היה אכפת לו. הוא משך את כל העיניים אליו כשנכנס לחדר.
אפשר היה לראות את המסירות שלך כסוג של שמירה על המסורת, או חוסר יכולת להכיר במציאות
אני מסרבת להיות משויכת לכל הפאסדה של דמויות ציבוריות קדושות. גם ראיתי כל כך הרבה מהם. אינדירה גנדי למשל, עם הצדקנות הבלתי פוסקת שלה, או הכומר מרטין לותר קינג שלא ממש התנהג בצורה שהיית מצפה מאיש דת להתנהג. הייתי מאוד מאוכזבת.
אבל את בעצמך חווית את הצורך של הציבור לייצר לעצמו דמות מושלמת, שאי אפשר לגעת בה
כן. כמו שאמרתי מקודם יש קשר בין האישי לפוליטי, קשר הדוק אפילו. כשמפרידים קורים כל מיני דברים לא טבעיים. יש את התינוקות שלנו שמתו, ויש את ההתנקשות, ויש את הבגידות והכל מתערבב. אין יותר הבדל בין אישי וציבורי, וגם זה לא טבעי. הרגשתי שאנחנו כנים יחסית. גם אם לא דיברנו. אני יודעת שהוא לא סיפר לי הכל. היו לו בעיות שידעתי עליהן ולא דיברנו כל הזמן נגיד על העוזרות שלו. הוא ידע שאני שונאת אותן. בגלל זה גם הגיע הכינוי של ‘קמלוט’, כי כנות היתה ערך. קרו להרבה מנהיגים דברים בעבר, אולי יותר שערוריתיים, אבל זה היה רחוק מהעין של הציבור. כל הסיפור עם מרלין מונרו כבר היה קיצוני. הוא ידע שהוא לא יכול לסכן את המוניטין שלו, ואז היה צריך אותי בדמות הרעייה התומכת, שמראה שהכל בסדר ושהנשיא לא מסתובב ורודף אחרי כוכבניות עם חזה גדול. לחלק הזה אני לא מתגעגעת.
מה כן חסר לך ?
היינו יושבים יחד בחדר וקוראים ספרים, בעיקר ספרי היסטוריה, וחולקים רעיונות. גם המסיבות. הבאנו אנשים מסוג אחר, אמנים ופילוסופים. פוליטיקאים הם לא כל כך מעניינים. ג’ון היה אחר, הוא תמיד קרא. גם כשהוא ענב עניבה או היה במקלחת או אכל ארוחת ערב. הוא לקח הכל ללב. אירועים בעלי משמעות גרמו לו ממש לבכות.
אבל היית שונה אז? הדעות שלך לגבי משפחה למשל
כן. התפיסה שלי היתה שמרנית, כמעט ויקטוריאנית. האישה היתה צריכה בפנטזיה הזאת לספק סביבה תומכת ונעימה. זה היה התפקיד הרשמי. מעולם לא רבנו. לא הרמתי עליו את הקול. אבל אני לא מתחרטת על זה למרות שהגישה שלי היום מאוד אחרת. גם הוא, למרות כל מה שאנשים יכולים לחשוב, היה עדין ומתחשב ככה שזאת היתה האינטראקציה בינינו.
לא הרבה אנשים יודעים שהוא גם היה מאוד חולה
זה לא משהו שאפשר היה לראות עליו, זה פשוט לא היה חלק ממנו. זאת אומרת, לפעמים היה אפשר לראות שהוא בכאבים. אבל גם במקרים האלו הוא בדרך כלל לא הודה שמשהו לא בסדר. היו לו בעיות גב קשות ובעיות בטן. הוא עבר ניתוח אחד לפחות שהוא כמעט ולא יצא ממנו. הוא לא היה נותן לי לעזור. חלק מזה קשור למשפחה האירית שלהם. היתה אווירה בה אסור לדבר על שום דבר. חלק מזה היה האישיות שלו. הוא יכל להפגין כל מיני רגשות, אחרים פחות. נגיד הוא לעולם לא כעס על אף אחד. אפילו שהיו הרבה הזדמנויות שבהן הוא היה צריך לכעוס. הוא היה אומר דברים נחמדים על אנשים שממש שנאתי. אחרי שלושה שבועות הוא גם היה שוכח הכל, אף פעם לא נוטר טינה.
זה לא הפריע לו להתנהל עם כל הטיסות והכנסים והמחויבויות?
לעיתים רחוקות כן. אם הכאב היה נמשך הרבה זמן, נגיד שבועות, אז הוא גם היה במצב רוח ירוד. אבל רוב הזמן הוא היה בריא. יש לי אנקדוטה על זה, הוא תמיד ישן 45 דקות ביום. לא משנה מה היה קורה, הוא הסתובב עם כרית, והלך לישון. זה היה מצחיק לפעמים.
מפריע לך שנחשבת לסוג של מובילת דעת קהל בנוגע לאופנה?
להפך. אבא שלי תמיד נהג להתלבש בקפידה וכל התקופה שחיינו באירופה חשפה אותי למעצבים. אם הצלחתי להביא את הנושא לתשומת הלב של הקהל הרחב יותר, נראה לי שזה לטובה. היה חשוב לי להפגין סגנון אישי ולא היה חשוב לי בכלל לשמוע מה יש למישהו אחר להגיד על זה. הבגדים תמיד היו קלאסיים. אבל זה גם השינוי של התקופה. אני מרגישה שהצלחתי להעביר את המסר שנשים יכולות לצאת לעבוד אם הן רוצות, ולקו המודרני הזה היתה משמעות לא רק מבחינה אופנתית. אבל גם נאלצתי לעשות שינויים בגלל שהיה לחץ שאלבש מותגים אמריקאיים. לפני הבחירות זה היה שאנל, ג’יבנשי ודיור. אחרי הייתי צריכה להיות זהירה ולמצוא דברים אמריקאיים בסגנון דומה. היה צד חיובי בלצאת מעין הציבור הביקורתית. לא הייתי מעוניינת בשאלות ובתיעוד, זה נראה לי סותר את החיים עצמם, וזה בעצם מה שחשוב.
קרדיט: שחר שריג אימג’ים מורן ויקטוריה סבאג
