דגלים עגילים היא סדרת עבודות מתמשכת של האמנית רקפת כנען שנוצרה במסגרת יומן עגילים, שהחל בתקופת הקורונה ויוצג בשבוע העיצוב ירושלים. במסגרת הפרויקט צילמה כנען בכל יום עגיל שנענד כייצוג להלך רוח, אירוע, פעולה, או מחשבה וכל אחד מהם הפך רלוונטי יותר מתמיד
‘דגלים עגילים’ הוא פרויקט אמנותי מתמשך של רקפת כנען, שיוצג במסגרת שבוע העיצוב ירושלים. הפרויקט נולד מתוך יומן עגילים, פרויקט אינסטגרם בשם @earring.today, שהחל בתקופת הקורונה. בכל יום צולם עגיל שנענד כסמל להלך רוח, אירוע, פעולה או מחשבה. הדגלים המוצגים הם המשך לסדרת עגילי מחאה משנת 2020. מאז 2023, הדגל הפך לסמל להתנגדות לממשלה ומשמש כבסיס צורני לסדרה זו. העבודות משקפות רגשות מורכבים כמו תסכול, כעס, אובדן וחוסר אונים ומביאות לידי ביטוי את המתח בין ייאוש לתקווה, בין עבר לעתיד, תוך התמקדות בכאן ועכשיו הפוליטי. הן מדגישות את הקשרים בין האישי לקולקטיבי במרחב החיים המקומי. כל העגילים בסדרה הם שימושיים ונענדים בחיי היום-יום, מה שמחבר את האמנות לחיים האישיים והחברתיים של כנען.
תספרי קצת על הדימויים שבחרת בפרויקט, מאיפה הם לקוחים? איך מתבצע אצלך תהליך של איסוף דימויים? מה את נוטה לחפש כשאת יוצאת לדרך?
דימויים באים מכל מקום ומכל הזמן. דימויים חזותיים ו/או דימויים מילוליים, במקרה זה, הם תגובות אינטואיטיביות למציאות הקשה של השנתיים האחרונות והמזוויעה במיוחד מאז ה-7.10.2024. אסוציאציות ו/או ציטוטים רעיוניים שמתרגמים באמצעים סימבוליים לאמירות חזותיות ו/או ייצוגיות.
האם היו לך רגעי מבחן שבמהלכם הרגשת שאת לא רוצה להיות אמנית?
לא ממש. בגיל צעיר הבנתי שזה הדבר. רצון וצורך לחבר, לגלות להאיר בין דברים ורעיונות שלכאורה אינם מחוברים בדרך הטבע.
מה התגובה לפרויקט שלך שאת הכי זוכרת?
כשהמוכר במשתלה הסתכל על דגל עגיל שענדתי, מפה של עוטף עזה 7.10.2023 ואמר: ‘כל הכבוד!’ ורגע אחרי זה התחרט ואמר ‘רגע, אבל את לא בצד שלהם, נכון?’
מה העבודה הראשונה בפרויקט שאת זוכרת הכי טוב?
הדגל הראשון שהכנתי במסגרת הסדרה,שאז עדיין לא ידעה שהיא כזו, היה דגל ישראל: רקמה בחוט כותנה כחול על משי טבעי בגודל 13.5/10.5 ס״מ – עגיל בקנה מידה לביש, כתחליף לנשיאת דגל על מקל בהפגנות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שיצאתי עם הדגל החדש על האוזן ואת המחשבה שבטח עכשיו כל המפגינים ירצו דגל קטן כזה, יבקשו שאכין להם גם. כמובן שאף אחד לא ביקש ויתרה מזו אף אחד בכלל לא שם לב. עד היום מעטים הא.נשים שמתייחסים ו/או מגיבים למה שתלוי לי על האוזן.
מהי שיגרת העבודה שלך?
אין שגרה, כל יום נראה אחרת. צורך פנימי להמשיך ליצור את הדגלים לא מרפה ממני ובכל הזדמנות בין הוראה לעבודה בפרויקטים אחרים ולסידורי חיים רגילים אני עובדת עליהם, עם נטייה חזקה לעבוד בשעות לילה מאוחרות. עבודת הרקמה הידנית האיטית, הסיזיפית, הפכה לתרפויטית וכמו מבקשת להתנגד לקצב החיים ולמציאות מטורפת שיצאה משליטה ומנוהלת בידי אלגוריתמים ואינטרסים שמנסים להכווין את ההתנהגות שלנו. במובן מסוים, פרויקט הדגלים עגילים הפך לאקט של מחאה יומיומי עבורי. אקט שבו הרקמה ואני מנסות באמצעות חומר פיזי וזמן הווה להיאחז בערכים של מוסר אנושי במרחב של אלימות, כוחנות, הרס חברתי, סביבתי ותרבותי מתמשך.
האם את שומעת מוזיקה בזמן העבודה על הפרויקט?
בעיקר מקשיבה לפודקאסטים תוך כדי עבודה על הדגלים. למשל: Unapologetic, The third narrative / Think&Drink Different / Scales of change, future ecologies / המצב הפוסט אנושי
איזה אמן/ית אחרת היית ממליצה לראות?
מלא. בהקשר לפרויקט הדגלים חושבת על Louise Bourgeois
אם היית יכולה להכין אנשים למפגש עם העבודות שלך מה היית שולחת אותם קודם לראות או לקרוא?
לא חושבת שצריך הכנה למפגש עם הדגלים. ממליצה תמיד לקרוא שירה. הייקו. ספרים שאולי מבקשים לרפא תחלואים חברתיים: ״על הרודנות״ של טימותי סניידר (תרגום אברם קנטור), ״העץ״ של ג׳ון פאולס (תרגום עידן לנדו), הבשורה על פי הטבע של ג׳ון בורוז בתרגום ניצה פלד או ״החזאית״ של תמר וייס גבאי.
איזה דגל בפרויקט שעשית את הכי גאה בו?
אין אחד כזה. נראה לי שהכוח שלהם הוא דווקא בביחד ולא באחד יחיד.
איך את מרגישה כשאת מסתכלת על עבודות ישנות שלך?
הכרת תודה. על זכות ויכולת ליצור ולהשתקף לעצמי בתהליך מתמשך.
אצל איזה אמן/ית חיים או מתים היית מעוניינת ללמוד?
Fabienne Verdier. אבל בתכלס לומדת כל הזמן מהעולם האנושי והלא אנושי שסביבי.
הפרויקט ‘דגלים עגילים’ יוצג בשבוע העיצוב ירושלים עם למעלה ממאה יוצרות ויוצרים, עשרות תערוכות עיצוב, מיצבים, הרצאות ואירועים שיעסקו בנושא ‘התיבה’ וביסודות שאיתם נרצה לעצב ולבנות את העתיד. “עת יִיבשו המים – שבוע העיצוב ירושלים – אירוע העיצוב הגדול בישראל” יתקיים בבית הנסן וברחבי ירושלים בין ה19-26 בספטמבר לעמוד האירוע
