למדתי גם שיננתי מתוך קריאה מסורתית ועקבית במותחנים ומתוך עיון במאמרו היפה של דרור משעני, כי אבות ספרות המתח הסקנדינבית הם הזוג השוודי פֶּר ואלוֹ ומאי שוֹבאל עם בלשם מרטין בֶּק וכי הטריאומוויראט הבלתי־מנוצח, שלא לומר השילוש הקדוש, של תת־סוג מותחן זו כולל את הנינג מנקל, סטיג לרסון ויוּ נסבּוֹ.
ייאמר בגלוי, הסופר הגדול בשלושה, לדידי, הוא דווקא הנינג מנקל השוודי, כי הוא מצליח לטוות את עבודתה האפרורית של המשטרה בלא להיכנע לרעש ולצלצולים ולכל מיני טריקים־שמיקים ראוותניים של פרוזאיקונים המבקשים להשאיר אותנו, הקוראים, ערניים על פני הרצף.
ואולי זה גם מפני שהאלימות אצל מנקל היא פעמים רבות מדורגת וכפרית, כלומר קרתנית וקנטרנית ולא אורבאנית ומתועשת.
עם זאת, יו נסבו הנורווגי, שבזמנו הפנוי וכשהוא אינו סופר גופות הוא סולן להקת רוק, הא סופר קשוח, בוטה ומרשים בהיפר־ריאליזם הפרטני שלו. הוא אוהב לעבוד עם המילים בתקריב מלא, מעין אקסטרים־קלוזאפ למציאות, והוא טוב בזה. הוא אוהב לתאר מסעות של חומרים העוברים ממצב צבירה אחד לאחר, מחלחלים, מתאדים, תופסים צורות קיום שונות בדומה למחשבות סוטות ולמעשים קיצוניים.
הפעם המפקח הארי הולה, גיבור הטרילוגיה ‘אוסלו’, תר אחר נשים עם אצבעות כרותות שהן בעלות יהלום אדום בצורת כוכב מחומש. הסמל, כוכב השטן, הוא בעצם פנטגרם. מה שידוע במיסטיקה היהודית שלנו כחותם שלמה או מגן שלמה ומייחסים לו, כמו בדתות אחרות, כוחות של כישוף וקשר אל העל־טבעי. הוא מופיע בזירות הרצח באופנים שונים, צץ, מנהיר ומטעה את החוקר. כל פרק בספר הוא משולש מתוך המחומש של כוכב השטן.
הולה הוא שוטר בעייתי כמו שאנחנו אוהבים, שיכור ומתוסבך. כעת עליו לשתף פעולה עם אויבו הוותיק, המפקח תום וולר, כשברקע צץ, עולה כפורח, הרוצח הסדרתי שבלעדיו מעשה הסיפור אינו שווה דבר.
ציטוט שווה: “תום הרפה מאולֶג וניסה למשוך את זרועו בחזרה. אבל הארי היה כבד מדי. תום נמלא פאניקה. הוא עשה ניסיון נואש נוסף. ועוד אחד. רגליו החליקו על רצפת האבן החלקה. הוא הרגיש את הצד הפנימי של תקרת המעלית על כתפו. הוא כבר לא חשב בהיגיון.”
מנורווגית: רות שפירא, בבל, 431 עמ’
