אחרי שהבמאית נורית קידר צפתה בסרטו המהפנט של הבמאי דאגלס גורדון באמת לא היה לה לאן ללכת אז היא נשארה בפסטיבל ירושלים 

אל תחמיצו את סרטו של האמן, צלם, במאי וידאו ארט והקולנוען הדוקומנטרי המיוחד, אחר, אוונגרדי ופורץ הגבולות של עשייה דוקומנטרית חד ממדית, דאגלס גורדון הסקוטי. לפני למעלה מעשור מוזיאון תל אביב הקדיש לו את כל אולמותיו וסרטו ‘זידאן,זידאן’ על שחקן הכדורגל הצרפתי כיכב על שלושה קירות, במשחק הכדורגל בין נבחרות צרפת וספרד. 17 מצלמות דיגיטליות עקבו רק אחרי זידאן. וידאו ארט דוקומנטרי במיטבו.

כבר כמה חודשים אני מחכה לסרטו האחרון – ‘לא היה לי לאן ללכת’, עיבוד של יומניו של ג’ונאס מקס הדומה לחוויית משיכת מסיכת שינה מעל לעיניים בטיסה ממושכת או ברכבת. השחור הכפוי מטיל את הצופה אל תוך חלום, אפילו חלום בלהות, שניהם חיו למעשה על ידי אחד המשוררים והיוצרים החכמים והחזקים ביותר בחמישים השנים האחרונות. קולו של ג’ונאס הוא האלמנט הקבוע היחיד במשוואה המסובכת והפולינומית הזאת, וגורדון השיג הישג אדיר ביצירה מרתקת של אמנות על גב עבודתו של אמן אחר מבלי לדרוך על בהונותיו. אמנם מדובר בהחלט בסוג של ביוגרפיה, אבל זו גם עבודה היפנוטית של שירה חזותית – דיוקן שיכול להתבצע רק באמצעים קולנועיים. המסך עוטף אותנו בשכחה קטיפתית וקולו של מקס, עם הגוון הליטאי שלו, זורם מוזיקלית. העין לא מתעסקת בחזות התמונה והאוזן פנויה רק לסאונד המספר. אחרי כעשרים דקות, במקביל לשכבות של גוונים אנושיים, יבואו אפקטים קוליים, צבעים ודימויים שהופכים את סרטו של גורדון להיפנוזה קולנועית. זיכרונותיו של מקס עוסקים ברגשות גסים: פחד, רעב, נוחות של יצור ושביעות רצון של בעלי חיים, אין סיפורי אהבה או מפגשים של שמחה. זוהי המנגינה הבסיסית המושלמת עבור גורדון. כל כמה דקות של מסך שחור עם פס קול במבטא ליטאי כבד. לפתע בתנועה סימפונית בת 2-3 דקות של פיצוצים וקריסות, לגמרי נגד מסך שחור, מופיע קטע וידאו ארט מדהים באיכויותיו שהוא ממד נוסף לא מחובר בהקשר לסיפורו של מקס ונעלם אל תוך המסך השחור.

מי הוא מקס ג’ונאס שעולם הקולנוע האוונגרדי סוגד לו? מקס הוא הניצול האולטימטיבי שבורח מליטא שלו בשנת -1944 כדי להימנע מגיוס לוורמאכט ולאחר מכן נמלט מגרמניה אחרי המלחמה לברוקלין. הוא לא היה מסוגל לחזור למולדתו, שכן הוא היה מתמודד עם רדיפות בידי הממשלה הסובייטית שהוקמה מחדש. בסיפור הסטקאטו שלו, מתחת למסך השחור, היריב הגדול ביותר של מקס הוא המאה העשרים עצמה. הוא היה עדיין משורר, שביקש יותר מכל דבר אחר, להישאר לבד ולעשות את האמנות שלו. גורדון בחר להתמקד בזיכרונות של מקס בשנות ה- 40 ובשנות ה-50. השנים האלו היו עבור מקס לא מונחות על ידי נאמנות פוליטית, אלא על ידי מזל וצירוף מקרים.

לא היה לי לאן ללכת | רביעי 19.07.17 | בשעה 10:00 בבוקר | סינמטק 2 | פסטיבל הקולנוע ירושלים ובשבת 22.7.17  בשעה 14:00