‘אתה יכול למשוך בלווייתן עם קרס או לקשור את לשונו בחבל?’ מצטט כומר אורתודוקסי רוסי לקוליה, הפועל הנסער שעולמו מתפרק. הכומר הערמומי מתייחס לספרו של לפילוסוף הבריטי תומס הובס, מהמאה ה -17, ‘לוויתן’. הובס טען כי הרצונות האישיים והחרויות של האדם חייבים לוותר לשלטון ריבוני על מנת להימנע מחברה אנרכיסטית. אם כי יש האומרים שהבמאי התייחס לספר ‘איוב’, שבו אלוהים מציין כי אף אחד לא יכול לחקור אותו, את אלוהים, יותר ממה שבני האדם יכולים לאלף את כוחו המכריע של לווייתן הים – המפלצת. הכומר מרמז לקוליה השיכור שהוא צריך לקבל את גורלו וכמו איוב ‘לחיות עד 140’. קוליה, המתגורר בכפר דייגים בבית עלוב, על גבעה בעיר החוף הרוסית, עם נוף מדהים של הים, מנסה למנוע מראש העיר המושחת, ואדים, להשתלט על אדמותיו לשימוש פרטי מבלי לשלם לו פרוטה.
‘לווייתן’, שהוא אחד המועמדים השנה לאוסקר בקטגורית הסרט הזר הטוב ביותר, מתחיל במצב מהורהר, עם תמונות מדהימות על מסך רחב של חצי האי קולה בצפון מערב רוסיה, שבו פסגות נמוכות מסתיימות בצוקי חוף ים דרמטיים והחוף מתחתיו זרוע בסלעים, כלי שיט הפוכים מתאונות ושלדי לווייתן. המוסיקה המהפנטת של פיליפ גלאס מוסיפה מימד דרמטי, לסיר הלחץ שבין הגלים לסלעים, בין האדם לכוחות הביוקרטיה. מה שבהתחלה נראה כמו חגיגה של יופי טבעי בסופו של דבר הופך לסמל של חוסר תוחלת וקשיחות. החלטות ממשלתיות אינן ניתנות להעברה כמו האבנים המוכות ללא הרף על ידי הים, ולבמאי הרוסי – אנדריי זבייגינצב אין נקיפות מצפון על שמתח ביקורת על המדיניות הטוטליטרית של רוסיה וההיסטוריה של דיכוי הפרט. ההודעות המקראיות של הכמרים ספוגות באמבט קרח ווודקה של אירוניה, ומה שעולה מהסרט היא ביקורת על פוטין-הפוגע, המדינה המתעללת באמצעות הכנסייה שסוגדת לכוח וליצירת המיליונים.
קוליה מנסה לעשות כל מה שהוא יכול לחשוב על, כולל עזרה מחברו, עורך דין דמיטרי, שטס ממוסקבה כדי לייצג אותו בבית המשפט. אבל הבמאי מבהיר מלכתחילה שקוליה נלחם בטחנות רוח, השופטים קוראים פסק דין במהירות בזק, מבלי להראות ולו סימן של אכפתיות. עוד בורג במכונה הרוסית המשומנת עד להחליא. הלחץ פועל על קוליה, איש חם מזג והפכפך ששותה וודקה בלי הכרה כפתרון לבעיותיו. הוא עומד לאבד את אשתו לחבר הכי טוב שלו ואת ביתו לדחפור העיר. חיי המשפחה מתמוטטים בבית. ראש העיר, המחזיק את דיוקנו של ולדימיר פוטין במשרדו, מתחיל לסובב את הסכין באדם חסר הישע. הוא קוטע את ניסיונותיו של קוליה בפתרון העניין באמצעים חוקיים, מודל רוסיה וסופו של דבר מוצא פתרון תוך כדי שימוש בצעדים דרסטיים. ‘לווייתן’ נראה לי כקומדית אימה. בסצינה הזויה קבוצה של חברים, ביניהם כמה שוטרים שלא בתפקיד, הולכים לפיקניק המונע בדלק וודקה ותרגול ירי שבו הם משתמשים בדיוקנאות ממוסגרים של כל המנהיגים הסובייטיים לשעבר כמטרות.
למרות שאורכו של הסרט שעתיים וחצי, הסרט מעביר את הטון המהורהר של ברירת המחדל. קוליה ואשתו ליליה, מתוסכלים ובודדים, מבקשים נחמה. דימטרי העו״ד יכול לקחת את אשתו של קוליה למוסקבה, בנו של קוליה, רומא, נסוג לתוך חורבות כנסייה ושותה בירה עם חבריו. ראש העיר מבקש אישור על פשעיו מחברו הטוב ביותר, הבישוף. לווייתנו של זבייגינצב היא יצירה לא התרפסות חברתית ולא התרפסות רוחנית, אלא יריקה בעיניים של החיה המתריסה, המונעת באלכוהול. זהו דיוקן של אנשים שחיים תחת לחץ מתמיד, מנסים להטביע את יגונם במשקה ולפעמים מתנהגים בדרכים מוטעות שתשחררנה אותם, ולו רק באופן זמני, מהמציאות העגומה שלהם. הלווייתן הותקף על ידי הקרמלין, מנהיגים אזרחיים, הכנסייה ואפילו המפלגה הדמוקרטית- ליברלית הרוסית. ולבסוף הוחלט שהסרט יהיה מצונזר, לפני השקתו, במולדתו בניבולי פה וכל תוכן ייחשב כלא חוקי.
׳לוויתן׳/עכשיו בביתי הקולנוע
